טוב, אז לא כתבתי כבר הרבה מאד זמן, והיתה לי איזו תכנית על לחבר בין הפורטפוליו שלי לבלוג הזה (ולפליקר?) ולנסות ליצור איזה דבר אחיד שגם מתעדכן בתדירות הגיונית… אבל בינתיים אני עסוק מדי. אם במקרה אתם עוקבים אחרי הבלוג ולא מכירים אותי באופן אישי, תדעו שזה בגלל שאני בניו יורק, בתכנית חילופי סטודנטים ב- Parsons. (ובלי קשר, פשוט בגלל שלימודי עיצוב הם הלימודים הכי עמוסים שיש.)(ואני יודע, כי ניסיתי בעצמי עוד כמה סוגים של לימודים…)

בכל מקרה, יש כאן בפארסונז תכנית של התמחויות, והתקבלתי להתמחות ב"בוקסי", חברה שעוסקת בחיבור שבין אינטרנט לטלוויזיה, ועושה לדעתי עבודה מעולה. אני לא אכנס לפרטים עכשיו, בעיקר כי אין לי זמן (אם אתם לא מכירים – אתם יכולים לראות וידאו קצר שמסביר מה זה בוקסי כאן).

הגעתי היום למשרד וראיתי פוסט חדש בבלוג של בוקסי, על העתיד של הטלוויזיה. כדאי לכם לקרוא אותו (זהירות, זה באנגלית וזה ארוך). הפוסט הזה החזיר אותי כמה שנים טובות אחורה:
ב- 2007, רגע לפני שהתחלתי לעבוד ב"רשת" (היינו אמורים ליצור מחדש את אתר האינטרנט של החברה – הו, כמה אופטימי שהייתי לפני שזה התחיל…) הייתי בכנס ראש פינה ובו התנהל דיון על אינטרנט וטלוויזיה… אחד המשפטים הכי חשובים שנאמרו באותו דיון, (ולדעתי ג'ף פולבר אמר אותו, אבל אני לא ממש בטוח), הוא שחברות הטלוויזיה צריכות להבין שהאינטרנט הוא לא האויב שלהן, אלא כלי שהן צריכות ללמוד להשתמש בו.

איכשהו, עברו מאז שלוש שנים, החיבורים מהירים יותר, הטכנולוגיה כבר קיימת, הולו מדהים אותי בכל יום מחדש, אפל הוציאו את האפל-טיוי, וכלום לא השתנה.

לפני כמה חודשים טובים, כשרק התחיל החופש (כלומר, מדובר כאן על העבר הרחוק), שלחתי מייל אל עמית מ"ירושלים האחרת". המייל נכתב אחרי שיחה עם חברה טובה, ירושלמית, על ירושלים, הפוטנציאל של העיר (שאפילו אני מסוגל לזהות) וחוסר המימוש שלו (שכל אחד יכול לזהות בקלות).

יכול מאד להיות שעמית לא היה כתובת הנכונה ומעבר לכתיבת המייל לא קרה שום דבר בנושא. מאז המייל גם חגגנו עוד ועוד הפגנות חרדים ואני (באופן אישי) הצלחתי לאבד עוד מהאמון שלי בסיכויים של העיר, ובכל זאת, חשבתי שאולי הרעיון יעניין מישהו.

שלום עמית,

אני קורא בבלוג שלך כבר הרבה זמן ורציתי להתחיל בלהגיד שאפילו כשקשה לי מאד עם ירושלים, הבלוג שלך מצליח לעניין ואף לגרום לה להיראות טוב (או לפחות, בעלת פוטנציאל אדיר). אני כותב בקשר לפוטנציאל האדיר המדובר – ויודע שאתה בטח לא האיש אליו אני אמור לפנות, אבל אתה כן האיש הכי נגיש עבורי.

הקדמה: אני (סטודנט לתקשורת חזותית בבצלאל) ודקלה (חברה טובה שכבר לא סטודנטית וגם לא למדה בבצלאל, אבל מאד מאמינה ברוח-החדשה, ביכולות של ברקת, ואף היתה קצת פעילה בזמנה) ישבנו לפני כמה ימים על המרפסת של מרכז בגין שליד הסינמטק וחיכינו להקרנה של איזה סרט. ישבנו והסתכלנו על הנוף (מאד מרשים) ודיברנו על כמה שהפספוס ענק, כי ירושלים כל כך לא מוכוונת תיירות (ובקושי מוכוונת אנשים שגרים בה ומסתובבים בה באופן יום-יומי). גם דקלה וגם אני טיילנו מסביב לעולם, וקל מאד להרגיש בהבדל בין ערים בהן חשבו על מי שמגיע לבקר בהן לבין ערים בהן לא נתנו לזה תשומת לב. להסתובב בירושלים בתור תייר ללא הדרכה זה כמעט בלתי אפשרי, אני באופן אישי גר בעיר כבר שנתיים ועדיין מרגיש אבוד לחלוטין ברגע שאני הולך ברחוב מקביל לזה שאני רגיל ללכת בו (ולפעמים קצת מאויים מהתחושה שאני אצטרך אולי לבקש ממישהו הסבר איך מגיעים לאן, וכו'.)

חשבנו שחוץ מעבודת היח"צנות, הנקיון והפיתוח האדירות שירושלים עדיין צריכה – מה שיכול לעשות הבדל מאד גדול הוא פשוט להוסיף לירושלים קצת עיצוב (אולי אפילו מיתוג).

עם כניסתו לתפקיד לפני כשנה, העביר ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל הרצאה בה הוא הדגיש את חשיבותו האמיתית של העיצוב כמשפיע על הסביבה שלנו. אחד מהסטודנטים שסיימו השנה את הלימודים במחלקה עשה פרוייקט גמר שלם שעסק בשילוט והכוונה של מבקרי התערוכה בתוך הבניין של בצלאל (בניין שאינו מוכוון מבקרים ארעיים בעצמו…). והעיסוק במיתוג, שילוט, וסידור מידע הינו מהותי בלימודים במחלקה.

דקלה ואני חשבנו שזה ממש מוזר שעיריית ירושלים לא יוצרת קשר עם אותו ראש מחלקה ומנסה ליצור שיתוף פעולה אמיתי בין בצלאל לירושלים, שיעסוק בעיצוב מחדש של העיר. ירושלים יכולה תוך זמן קצר ובתקציב לא גדול (ובעיקר, בהשקעה זמן ואכפתיות של סטודנטים שרוצים לעצב משהו משמעותי) להפוך לעיר שהתחושה שמקבלים כשמסתובבים בה ברחוב היא הפוכה לגמרי מזו שתיארתי קודם – על ידי "מיתוג" עירוני שיתפוס את העין, שילוט ברחובות העיר, מיפוי אינפורמטיבי ונוח, הוספת מידע ברחבי העיר ואפילו פשוט בעזרת חידוש אתר האינטרנט של העירייה.

אני אמנם בסה"כ סטודנט, אבל יכול בקלות לדמיין איך תהליך כזה של מיתוג לעיר יכול להפוך לפרוייקט רב-שנתי וכלל מחלקתי שאמנם נעשה על ידי סטודנטים, אבל מובל על ידי צוות מקצועי של מרצים שידאגו לשמור על רמה גבוהה לעבודה. פרוייקט כזה, אם הוא ישולב כחלק מהקורסים הקיימים (ולא יהיה פרוייקט התנדבותי שנעלם מחוסר זמן של הסטודנטים הלחוצים גם ככה…) יכול באמת לשפר את לא רק את חזות פני העיר – אלא את החוויה של מי שנמצא בה. שיתוף פעולה כזה יאפשר לסטודנטים במחלקה לעסוק במשהו "אמיתי" ומעל לכל – ליצור קשר אמיתי בין הסטודנטים לבין העיר שבה הם חיים.

חוץ מהמחלקה לתקשורת חזותית – יש בבצלאל עוד כמה מחלקות שבטח יכולות לתרום לירושלים (אמנות, אדריכלות, צילום, וידאו, עיצוב תעשייתי…) ויש עוד כמה וכמה בתי ספר שבטח יוכלו להשתתף בפרוייקטים דומים מול העירייה. השאלה שלי – היא אם אתה אולי יודע למה, בעצם, אין עדיין שיתוף פעולה שכזה?

תודה, ומקווה שלא סתם בזבזתי לך כמה דקות טובות של היום בקריאת המייל ממני…

עומר

שלום עמית,
אני קורא בבלוג שלך כבר הרבה זמן ורציתי להתחיל בלהגיד שאפילו כשקשה לי מאד עם ירושלים, הבלוג שלך מצליח לעניין ואף לגרום לה להיראות טוב (או לפחות, בעלת פוטנציאל אדיר). אני כותב בקשר לפוטנציאל האדיר המדובר – ויודע שאתה בטח לא האיש אליו אני אמור לפנות, אבל אתה כן האיש הכי נגיש עבורי.
הקדמה: אני (סטודנט לתקשורת חזותית בבצלאל) ודקלה (חברה טובה שכבר לא סטודנטית וגם לא למדה בבצלאל, אבל מאד מאמינה ברוח-החדשה, ביכולות של ברקת, ואף היתה קצת פעילה בזמנה) ישבנו לפני כמה ימים על המרפסת של מרכז בגין שליד הסינמטק וחיכינו להקרנה של איזה סרט. ישבנו והסתכלנו על הנוף (מאד מרשים) ודיברנו על כמה שהפספוס ענק, כי ירושלים כל כך לא מוכוונת תיירות (ובקושי מוכוונת אנשים שגרים בה ומסתובבים בה באופן יום-יומי). גם דקלה וגם אני טיילנו מסביב לעולם, וקל מאד להרגיש בהבדל בין ערים בהן חשבו על מי שמגיע לבקר בהן לבין ערים בהן לא נתנו לזה תשומת לב. להסתובב בירושלים בתור תייר ללא הדרכה זה כמעט בלתי אפשרי, אני באופן אישי גר בעיר כבר שנתיים ועדיין מרגיש אבוד לחלוטין ברגע שאני הולך ברחוב מקביל לזה שאני רגיל ללכת בו (ולפעמים קצת מאויים מהתחושה שאני אצטרך אולי לבקש ממישהו הסבר איך מגיעים לאן, וכו'.)
חשבנו שחוץ מעבודת היח"צנות, הנקיון והפיתוח האדירות שירושלים עדיין צריכה – מה שיכול לעשות הבדל מאד גדול הוא פשוט להוסיף לירושלים קצת עיצוב (אולי אפילו מיתוג).
עם כניסתו לתפקיד לפני כשנה, העביר ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל הרצאה בה הוא הדגיש את חשיבותו האמיתית של העיצוב כמשפיע על הסביבה שלנו. אחד מהסטודנטים שסיימו השנה את הלימודים במחלקה עשה פרוייקט גמר שלם שעסק בשילוט והכוונה של מבקרי התערוכה בתוך הבניין של בצלאל (בניין שאינו מוכוון מבקרים ארעיים בעצמו…). והעיסוק במיתוג, שילוט, וסידור מידע הינו מהותי בלימודים במחלקה.
דקלה ואני חשבנו שזה ממש מוזר שעיריית ירושלים לא יוצרת קשר עם אותו ראש מחלקה ומנסה ליצור שיתוף פעולה אמיתי בין בצלאל לירושלים, שיעסוק בעיצוב מחדש של העיר. ירושלים יכולה תוך זמן קצר ובתקציב לא גדול (ובעיקר, בהשקעה זמן ואכפתיות של סטודנטים שרוצים לעצב משהו משמעותי) להפוך לעיר שהתחושה שמקבלים כשמסתובבים בה ברחוב היא הפוכה לגמרי מזו שתיארתי קודם – על ידי "מיתוג" עירוני שיתפוס את העין, שילוט ברחובות העיר, מיפוי אינפורמטיבי ונוח, הוספת מידע ברחבי העיר ואפילו פשוט בעזרת חידוש אתר האינטרנט של העירייה.
אני אמנם בסה"כ סטודנט, אבל יכול בקלות לדמיין איך תהליך כזה של מיתוג לעיר יכול להפוך לפרוייקט רב-שנתי וכלל מחלקתי שאמנם נעשה על ידי סטודנטים, אבל מובל על ידי צוות מקצועי של מרצים שידאגו לשמור על רמה גבוהה לעבודה. פרוייקט כזה, אם הוא ישולב כחלק מהקורסים הקיימים (ולא יהיה פרוייקט התנדבותי שנעלם מחוסר זמן של הסטודנטים הלחוצים גם ככה…) יכול באמת לשפר את לא רק את חזות פני העיר – אלא את החוויה של מי שנמצא בה. שיתוף פעולה כזה יאפשר לסטודנטים במחלקה לעסוק במשהו "אמיתי" ומעל לכל – ליצור קשר אמיתי בין הסטודנטים לבין העיר שבה הם חיים.
חוץ מהמחלקה לתקשורת חזותית – יש בבצלאל עוד כמה מחלקות שבטח יכולות לתרום לירושלים (אמנות, אדריכלות, צילום, וידאו, עיצוב תעשייתי…) ויש עוד כמה וכמה בתי ספר שבטח יוכלו להשתתף בפרוייקטים דומים מול העירייה. השאלה שלי – היא אם אתה אולי יודע למה, בעצם, אין עדיין שיתוף פעולה שכזה?
תודה, ומקווה שלא סתם בזבזתי לך כמה דקות טובות של היום בקריאת המייל ממני…
עומר

הנה משהו שנתקלתי בו היום:

wf_quickbuttons

זהו מסך לדוגמה מתוך ממשק חדש לכספומטים של Wells Fargo עליו עובדים בחברת Pentagram מאז 2005. המסך הזה מתאר את העמודה השמאלית שהוסיפו למסך הפתיחה שלהם, שזוכרת עבורך אוטומטית את הפעולות הנפוצות שאתה עושה עם כספומט (נגיד, למשוך 40 דולר).

הוכחה שאני חנון (למקרה שחסרה לכם) – כשאני אהיה גדול, לעצב דברים כאלו תהיה העבודה המושלמת בשבילי. כבר שנים שאני מתלונן לחברים (מסכנים) על איך שכספומטים עובדים, מתנסחים ומעוצבים… כיף לראות שיש מי שעשה משהו בעניין.

כתבה שלמה על התהליך ועוד הרבה תמונות אפשר למצוא ב- Physical Interface.

למקבוק שלי יש שתי בעיות קטנות שאני צריך שירות טכני עבורן. למזלי רכשתי את השנתיים הנוספות של AppleCare והתיקון של שתי הבעיות יעלה לי 0 ש"ח בלבד – הבעיה היא שכנראה שלא אוכל לתקן אותן לעולם. או לפחות לא בזמן הקרוב. הסיבה? שירות הלקוחות של איידיגיטל.

ידעתי שבגלל שהמחשב שלי נקנה בארה"ב הטיפול לא יהיה פשוט, אז הלכתי לחנות של איידיגיטל בקניון רמת אביב והתייעצתי עם אחד הגורואים שלהם על התהליך. הסבירו לי ש"שיטת קבלת האישורים ללקוחות חוצלארץ השתנתה" ומהיום במקום שאני אשאיר את המחשב שלי במעבדה ואחכה שאיידיגיטל יפנו אל אפל לקבלת אישור, אני צריך לפנות לאפל בעצמי, טלפונית, ולפתוח מן קריאת שירות אצלם. נשמע כמו שיפור יעיל ונכון.
דיברתי עם אפל בארה"ב, הם ידעו על מה מדובר, פתחו עבורי קריאת שירות ובה פרטו באופן מדוייק את הבעיות בהן צריך לטפל ואף הוסיפו שכל החלקים הרלבנטיים לבעיות שיש במחשב שלי נמצאים תחת האחריות, ולכן אפשר להחליף אותם בלי בעיה.

בהמלצת הנציגה של אפל ארה"ב חיכיתי כמה ימים לפני שפניתי שוב לאיידיגיטל – למקרה שלמערכות שלהם לוקח זמן להתעדכן. במקום ללכת שוב לחנות, ניסיתי הפעם להרים טלפון – רק כדי לוודא שמספר קריאת השירות שקיבלתי מאפל בארה"ב רלוונטי והכל בסדר לפני שאני נפרד לשלום מהמחשב שלי כדי שיתוקן… הו, כמה תמים מצידי.

הנציגה של איידיגיטל הסבירה לי שלא זו השיטה. שתהליך אישור התיקונים הטכניים ללקוחות של אפל בארה"ב אמנם התעדכן והשתנה – אבל לא לטובה. במקום זה, לוקח עכשיו לפחות 21 ימים לפני שהמחשב מסיים טיפול במעבדה, וזאת משום שלאיידיגיטל לוקח זמן לאשר שבאמת מגיע לי לקבל את השירות המדובר. היא גם לא היתה מוכנה (או, לא היתה יכולה, שזה מוזר עוד יותר) לבדוק אם מספר קריאת השירות מופיע אצלם.

אם זהו נוהל שירות הלקוחות החדש, אין לי מושג בשביל מה בעצם פתחתי בעצמי קריאת שירות באפל ארה"ב. ניסיתי להתקשר שוב לאפל בארה"ב ולשאול אם יש באמת איזשהו תהליך קבלת אישורים נוסף. הם אמרו שהם לא מכירים דבר כזה ושגם להם נראה ששלושה שבועות מינימום לטיפול במעבדה זה קצת מוגזם. אח"כ הם התנצלו בפני (!) שזה התהליך שעלי לעבור, ואפילו המליצו לי לכתוב תלונה על כך ב- apple.com/feedback (והבטיחו שכל מה שנכתב שם נקרא ועובר הלאה לאחראים לנושא).

אני מבין שאיידיגיטל מעדיפים שנקנה את המחשבים ישירות מהם, הם עסק והם צריכים להרוויח כסף. אני גם מבין שהם מנסים לתת עדיפות ללקוחות הישירים שלהם – אבל מה שהם יצרו, במקום שירות לקוחות מועדף ללקוחות שלהם, זה שירות לקוחות ממש גרוע ללקוחות חו"ל.

איידיגיטל יכלו לדעתי להרוויח עוד המון, המון כסף בארץ. אנשים היו קונים מהם הרבה יותר מחשבים אם הם היו דואגים לשירות לקוחות מצויין, למחירים הוגנים ו.. נגיד… לפרסום? במקום זה הם מפתיעים כל פעם מחדש במגוון נהלים שמייצרים עבורם שם רע, מהסוג ששמור למונופולים שלא באמת אכפת להם משום דבר חוץ מכסף.

חבל, זה יעשה להם קארמה רעה.

מישהו יכול להסביר לי את זה? זה עורר בי כל כך הרבה תחושות שונות ומשונות…

לא רוצה להתחיל להתלהם על כמה שמגעילה אותי התופעה, אז פשוט אתן לכם לקרוא את מה שליובל דרור היה להגיד בגלוב על המסיבה השנתית (?) של "הרנטגן" איפרגן והכתבה שליוותה את האירוע בחדשות ערוץ 10.

להגיד שאני מסכים עם כל מילה זה רק כי אני מנסה להיות מתורבת ולא לומר דברים חמורים הרבה יותר.
היה מכוער.
עשה חשק לברוח לחו"ל.
You get the picture.

לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר, וכבר חברת ענק כמו אורנג' הקשיבה למה שהיה לי להגיד ושינתה את מדיניות ההמתנה על הקו בשירות הלקוחות שלה:

call4u

סתם. אני לא יכול ממש לקחת על זה את הקרדיט, אבל כמה מגניב שמישהו שם באורנג' הבין שאנחנו מסכנים כשאנחנו מחכים על הקו ושזה חסר כל טעם. עוד לא יצא לי לנסות את השירות, אבל אני מאד מקווה שהוא דומה לפחות קצת למה שדמיינתי – מערכת שבאמת תחסוך לי את המנגינה החוזרת על עצמה והדיווח על כך שאכפת להם באמת מהבעיות שלי (שוב ושוב, כל חצי דקה).

נסיון סופר-שלילי שהיה לי השבוע באותו נושא: לפני חודש חשבתי על איזו שאלה בקשר לכרטיסאשראי שלי. נכנסתי לאתר של ישראכרט וכתבתי שתי שאלות בעמוד ליצירת קשר שלהם, שהבטיח שאקבל תשובה ממש תיכף. התשובה כמובן לא הגיעה מעולם, ובשבוע שעבר החלטתי להרים אליהם טלפון. התקשרתי בבוקר והגעתי למוקד ניתוב שיחות איתי ומייגע במיוחד ("לחצו 7 למחלקה קטנה ולא רלוונטית כלשהי…") שבסוף העביר אותי לתור ארוך לנציג שירות. קריינית הרצף הודיעה לי שאולי כדאי לי שהם יתקשרו אלי בחזרה – לחצתי 2 להסכם ושאלו אותי מתי אני רוצה שיתקשרו – המערכת הציעה את שעות הצהרים, הסכמתי, והמערכת ניתקה. סבבה.
בשעה אחת וחצי בערך המערכת באמת התקשרה בחזרה – אבל במקום שתחבר אותי ישירות לנציג השירות לו חיכיתי, היא החזירה אותי לתחילת תהליך ניתוב השיחות ("לחצו 7 ל…") ובסוף התהליך הגעתי אל אותה המתנה "ארוכה מהרגיל". חיכיתי על הקו את כל העליות לירושלים וכשהגעתי הביתה החלטתי לוותר וניתקתי. מת על ישראכרט.

למישהו כבר יצא לבדוק איך זה באורנג'?

אפשר להגיד, בלי להגזים בכלל, שהסמסטר האחרון גמר אותי. היום בבוקר נבחנתי על "תולדות האמנות", קורס משעמם במיוחד שהיווה גם את המכשול הגדול האחרון לפני החופש, אמנם יש לי עוד מבחן ואיזה שתי מטלות (כולל עבודת פרוסמינריון) לפני שאני באמת אהיה בחופש, אבל אפשר להגיד שהחלק הקשה מאחורי, ושאין לי באמת תירוץ לא לחזור לכתוב פה.

כבר כמה ימים שאני מנסה לחזור לכתוב ולא ממש מצליח, בהרגשה שהפוסט הראשון שאחרי תקופה צריך להיות טוב במיוחד. אז במקום להסתבך עם עצמי החלטתי פשוט לקפוץ למים בתוספת סקרינטשוט נונסנס שאספתי מוואלה! חדשות החדש. אין לי הרבה מה להגיד עליו, רק שמשהו בו מעביר בי צמרמורת (אולי זה החיוך הזה של סיגל שחמון).

picture-1

פוסטים בנושאים רלבנטיים, בקרוב. אני מבטיח. 

אתמול נסעתי למדבר עם אבא ושתי דודות שלי (אחיות שלו) שכמעט-מסיימות את שביל ישראל. אבא ואני עזרנו להן לארגן את הלילה שלהן בשטח, ובשאר הזמן בעיקר שמחנו על כך שיש לנו מזגן באוטו.

הלינה בשטח היתה מאד נחמדה, ובכל זאת יש משהו מאד מוזר בלילות במדבר – בעיקר כי מתים מעייפות כבר ב- 20:30, נרדמים ב- 21:00, וקמים עם הזריחה. היום ב- 8:30 בבוקר כבר היינו אחרי כמעט שעתיים של עירנות, בארוחת בוקר שנייה, ומהר כתבתי על זה בטוויטר. מיד אחר כך רציתי לכתוב שיש משהו אירוני בזה שאני כביכול בטבע הפראי שבדרום הרחוק, אבל טורח לשלוח הודעות לטוויטר כדי לדווח על זה… ואז עצרתי את עצמי כדי להוכיח שאני מסוגל להתנתק (כלומר, לחכות עוד כמה שעות ולכתוב על זה כשאני כבר בבית).

יש לי חשבון בטוויטר כבר די הרבה זמן אבל רק לאחרונה התחלתי לחשוב שזה בסדר.
בלי להכנס לזה יותר מדי, רציתי להגיד שזה ממש מוזר לי לקבל הודעות על זה שכל מיני דמויות כמו " מרתף גבינות 276 " עוקבים אחרי.

זה אפילו קצת מפחיד, לפעמים.

סאבדומיינים
אתרים נוספים שתמצאו תחת אהמ.נו, ואתרים שהיו כאן פעם:
אהמ.נו אינקורפורייטד
פרויקט עםבולים
אלכס פולונסקי - כותב
שני קדר - זמרת, מעצבת
אופיר אברהמוב - צילום
עומר מי?
Omer Zivעומר זיו. בן 28. סטודנט בבצלאל. משתמש במחשב מאז 1985, באינטרנט מ- 93', במק מ- 07'. מנסה לנצל את הביקורתיות המפותחת-מדי שלי כדי לעשות דברים טובים. אוהב מאד תוכן, עיצוב, טכנולוגיה, ואת מה שקורה כשמערבבים בין שלושתם.
התמונות שלי ב- flickr
הטעם שלי ב- last.fm
האימייל שלי: עומר @ אהמ.נו

© עומר זיו, כל הזכויות שמורות  |  אהמ.נו מבוסס על וורדפרס בעברית - תודה רבה לרן יניב הרטשטיין, וכל שאר העוסקים בדבר.