אודות רינה
רינה

אוהבת סוכריות על מקל, צבעי קריולה בתיק והמון מחברות, מנקה את החדר רק כשהיא נדבקת לרצפה,
קונה דיסקים בתקציב של האוכל, קונה ספרים בתקציב של החשבונות וחיה על במבה בלי טלפון.
כותבת וכותבת וכותבת (לעצמה).
מדברת עם עצמה בעיקר.
סורגת צעיף סגול, תופרת לבבות מלבד שותה קפה טחון שחור בלי חלב ועם אחד וחצי סוכר.
היא בת 22 וקצת וכבר מפחדת מ - 23. כבר עוד מעט בת 25 ופחות איכפת לה.
רוצה שיהיה לי טוב. (דהה) רק האיך עוד לא ברור כל כך. אבל עובדת על זה.

11.03.05
01:03
מאוד לילה

לא אוהבת איך שהמילים שלי נשמעות רק בגלל שאני שמתי אותן שם, וכל אות מתעקשת לצעוק שאת וכמה את לא את.  לא רוצה שפה אחרת, כי אין, אז שותקת ומתפרשת כמו דבר אחר.

 

לא אוהבת, לא אוהבת. בכלל. מאבדת זרמים עדינים של בני אדם שנוגעים לא נוגעים באויר מסביבי. הכל חשוד, והכל נפרם, לא אוהבת אותך לעזאזל, מי אתה בכלל. "אם אתה חושב אתה לא קיים, אם אתה קיים אתה לא חושב". זה לאקאן, לא אני אמרתי, אני לא אמרתי שום דבר חדש כבר שנים. רק אוספת כמו פרפרים בזכוכית עם מסגרת, עם כל האבק והריחות שאני כבר לא זוכרת, רק אומרת שאני זוכרת, רק אומרת שאני אחרת. והחריזה הפנימית המזדיינת כי אני לומדת ביאליק. ("כן ביאליק היה בסדר, כתב שירים לפי מטר, אבל לי נמאס למדוד שירים" יהונתן גפן".)

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=384
10.10.04
03:03
אדיפוסית אופטימית

תקרא לי ואני אבוא.
תכיר לי עוד מוזיקה עצובה שלא ידעתי שהיא קיימת.
תרעיב אותי שוב, על הרצפה, יחד עם הכלבה והחתולה
שלוש נקבות שנמסות בידך, שמקנאות בשניה
שאומרות כל אחת בשפתה אני אני אני
שפתי דלה ואני משתדלת לעשות סימני מצוקה מבוהלים עם הגבות והעור הרך שמסביב לעיניים.
מקווה שתבין את האיתותים, שהם יספיקו כדי להשאיר אותי שם לעוד כמה שעות.
אולי לעוד כמה ימים.
הנה, פתאום אני אופטימית.
שכחתי מהרעב.
מהשאלה הגסה.
מכמה שאני לא מעניינת אותך ומכמה שזה בולט.
אני אדיפוסית אופטימית מטבעי.
אתה מצליח לעניין אותי בדרכים שלא התכוונת אליהם בכלל.
ידיך כלים מכוונים היטב. אתה יודע את זה.
אבל אני מכוונת אל הרווח ביניהם ומגלה שם דברים שלא
חשבת לגלות.
אבל אז סגרת את אצבעותיך והאור שזרם ביניהם נסגר גם הוא.
דלתך נסגרה מאחורי.
אני שוב לא מעניינת.
כבר יש לך
כלבה.

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=336
27.01.04
23:06
raspberry swirl

אני יושבת בחדר, המוזיקה מתערבלת בקצת התודעה שלי. המחשבות של מרפרפות אחת על השנייה. מחליפות פנטזיות בזיכרונות. מזמנות ישויות על הספה מולי. כולן ישנות. אני מנהלת איתן שיחות. מדמיינת אותי בעיניים שלהן.
אתה נוכח, יושב ומסתכל עלי. מוזר, אני שיכורה מספיק בשביל לבכות, אבל אני לא נוגעת בנקודה הנכונה ושום דבר לא בא.
אתה נעלם ומישהו אחר בא, שאני כמעט לא מכירה. ואני מבקשת לשבת לידו. ומבקשת להניח את הראש שלי על הכתף שלו. ומבקשת שישים את היד שלו סביבי. ונעים לי ככה.
ואני נזכרת איך זה הרגיש לפני חצי שנה וזה מרגיש כמו מזמן. זה מרגיש לא אמיתי כמו שאר הדברים שאני מדמיינת הלילה.
(ומזה שאני לא מכירה כמעט, רק דיברנו בראשי יותר משנה, אני מבקשת דברים נוספים, אחרים, כמו להציל אותו אם אפשר ושיעריץ אותי בדרך)
דברים נראים מהממים בראייה לאחור. קליידסקופ מטורף. אני מחכה להיות הרבה קדימה ולראות אחורה, לראות את הצורות היפות שיצרתי, איך דברים מתחברים. שמתם לב, בביוגרפיות של חשובים, איך הכל מתחבר יפה, איך הכל כאילו מוביל לנקודה אחת, גם דברים שלא קשורים?
(ואני מבקשת ממנו להצחיק אותי ולהסתכל עלי לשנייה אחת יותר ממה שצריך, ומתה לראות מה שהוא רואה)
אני יוצרת את החבלים שקושרים אותי ואני זאת שיוצרת דמות אחרי דמות שיסבבו אותי הלילה. אני עומדת במעגל ומביטה סביבי. מי רוצה לרקוד איתי? נשף המסיכות מתחיל ואני בלבני תחרה שאף אחד לא יראה ומבחוץ אני לובשת ופושטת שמלות שלא נועדו לי.
אבל הן יפות, כולן. ולי נמאס להחליט מה יפה יותר. מי יפה יותר? אני או אתה? יותר מנומס להגיד אתה או אני, אבל הלילה שלי ואני באה קודם. אני באתי קודם. אני הייתי כאן לפניך. אני אהיה כאן אחריך.
וכשנמאס לי, ממך וממנו ומההוא, אני עוצמת עיניים ומתחילה מחדש.
מתחילים ממילים. מתחילים לאט. מתחילים בתמונה. שיוצרת דיאלוג שיוצר אותי.
אני יוצרת את החבלים והפעם הם קושרים את ידי למיטתך. אף אחד לא רוצהלהיות קשור יותר מדי זמן. איכות אי אפשר לספר לחבר'ה, כמות כן. אחת שתיים שלוש ארבע. אני הייתי כאן קודם. אבל יבואו עוד אחרי. חמש שש שבע שמונה. אבל אני הייתי הכי הרבה זמן. תשע עשר. אבל אני הייתי חשובה.
אבל המספרים רצים, ואני רוצה שכמו בשיר של לאונרד כהן, יהיה לך מונה ליד המיטה, והמספרים ירוצו למעלה למעלה. כל מספר מוחק קצת ממני, כל מספר מחזיר אותך אלי, כי אני הייתי קודם.
אין לי כוח לשיר הלילה. שישירו במקומי. אני אשמע ואדע. ממילא אין מי ששומע. סילקתי את כולם. נשארנו לבד, אני והמחשבות שלי. עד שאני אגע בנקודה ונהיה ביחד.

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=245
15.12.03
19:24
mistake

אני מדברת שבועות על להסתפר. אולי אפילו קצוות בסגול.
אילנה כותבת דברים שמתרוצצים לי בקצה התודעה והיא יודעת לצייר אותם.
יש לי בחילה.
פיונה אפל שרה i want to make a mistake, why can't i make a mistak ואני שרה איתה בראש שלי, כי אני באוטובוס ולא נעים לי לשיר בקול רם.
גם בבית אני לא שרה בקול רם, כי אני לא לבד.
אני אף פעם לא לבד מספיק.
ואף פעם לא ביחד מספיק. הכל יותר מדי ולא מספיק בבת אחת.
קלף הטארוט של הכוהנת הגדולה הוא הסימנייה בספר שלי. היא יפה ובשמלה לבנה, והיא מחזיקה רימון ביד אחד ונרקיסים ביד השנייה.
אני לא יודעת מה זה אומר.
יש לי רעיונות בראש שאני לא מעזה לייצר.
יש לי צרכים שאני לא מעזה למלא.
יש לי קול קטן בראש שנשמע כמו גולום משר הטבעות שלוחש לי ללכת כל הזמן מהכל.
החיקויים שלי של גולום מפחידים אנשים כי אני עושה אותם ממש טוב.
אני ראיתי את שר הטבעות הראשון והשני 5 פעמים כל אחד. כי אני אוהבת עולמות שבהם הטוב הוא לבן ויפה והרע מכוער ומגעיל. הרבה יותר קל ככה לזהות מי זה מי. ואנשים שמרגישים את הפחד ועושים למרות זאת. ואנשים שמוכנים למות כי יש משהו יותר חשוב מהחיים שלהם.
והבחורות יפות. חבל שהן לא נלחמות יותר. אין כמו בחורות יפות עם חרב. אבל בשביל זה יש את להרוג את ביל.
אני הולכת ברחובות תל אביב מאוחר בלילה וחושבת שלא קר מספיק. ושחבל שאין לי שיער קצר עם קצוות סגולים. ושאין לי חרב. ושאני בכלל לא יפה. ומה לעזאזל מסמלים הנרקיסים וכשאני אגיע הביתה אני אשמע את פיונה שרה שוב ושוב אני אצטער על שאני לא יכולה לקחת כאבים ולהפוך אותם למשהו יפה, כי אז לפחות הכאב שווה משהו.
ואני אחשוב שאני לא מלאך, אבל שאני יכולה לזהות מלאכים וזה לא פחות חשוב, אולי אפילו יותר, ושהאמנתי בי ובך כמו שחלק מהאנשים מאמינים בקיומם של מלאכים. בעוורון, בלי להתייחס למה שכל העולם אומר, בלי קשר למציאות ובאושר הגלום בעצם היכולת להאמין בדבר כל כך שברירי.

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=233
25.10.03
22:17
חבר שלה, אתה חסר לה

"ואם ארוץ מהר ואם לא אמעד,
אולי שוב ניפגש."
(קרני פוסטל)

ההורוסקופ היומי שלי בעיתון ממשיך לספר לי עליך. מה קורה עכשיו ביננו, איך עלי לנהוג איתך, כאילו שביקום מקביל כלשהו אני ואתה ממשיכים להתקיים. כאילו שזה יכול היה להיות גם אחרת. שטעות אחת, החלטה פזיזה או פיתול של הגורל גרמו לנו לפנות בדרך אחת ולא אחרת. ושבסך הכל, הכל עדיין קרוב וחי, אבל ליד.

איך אנחנו נראים? שם ביקום המקביל הזה שבו היום אני צריכה להקדיש לך יותר תשומת לב ואתמול הייתי צריכה ללת לך מרחב נשימה?
אני אפילו לא יודעת איך אנחנו נראים כאן. גם כאן התפצלו הדרכים. שלי ושלך. את שלי אני מכירהכשאני עוצרת למפיק זמן כדי לחשוב על זה. אבל את זה אני לא אוהבת לעשות, אז אני שמה על ניוטרל וממשיכה הלאה.
את שלך אני מנחשת, וכל יום מנחשת אחרת. לפי מה שאני רוצה לראות ומה שאני רוצה להרגיש. בודד ומתייסר? פוחד? במסע הרס עצמי מרוב געגועים? מתהולל ושיכור מהחופש? שמח שנפרדנו?
הקנאה מציירת לך בנות לוויה. מאהבות דגולות, אינטלקטואליות סקסיות, חברות טובות להניח את ראשך על כתפן ולהתנחם.
כל אחת מצטיירת בדמיוני טובה יותר ממני. ורק בגלל שהן שם, איתך, ולי לא ניתנה הזכות הזאת. ואולי ניתנה והרסתי. אולי נתת לי אותה ואתה הרסת.
אם אתה בודד, בטח תסתיר את זה במגוון פעילויות, מסיבות, נסיעות לאורך הארץ. בלילות לא תישן. אולי גם לא תדע למה. (באמת לא תדע?)

החלל שמילאת חסר אותך. אני מסתובבת בעולם הקטן שלי עם חור. לא רק בתוכי, לידי. כל הזמן. ויש לחלל הזה צורה שלך. אני עדיין ישנה על הצד "שלי" של המיטה. האמצע נראה לי מגונה כמעט. הצד השני זר לגוף שלי כמו מיטה במלון. אני ישנה במיטה הזאת כבר חמש שנים. יותר ממה שהייתי איתך, ובכל זאת... התרגלתי לישון איתך.

ואני רואה אותך מרחוק, ואני רצה אליך. כי אני לא יודעת לא לרוץ אליך. לא יכולה לתת להזדמנות לדבר איתך לחלוף. ולכמה דקות, וכשיש לי מזל, אז לכמה שעות, החלל הזה לידי, כבר לא ריק.
ולכמה דקות, גם אני לא.
ריקה.


http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=229
(הסוף.)