המקום כבר אינו
להכיל הדיבוק, לחרדת שכנועי העצמי.
בתחתית קדירת קיומי
אז, רבץ מזוכיזם, מחריד,
מאמץ לאחות בכוסות, תאים חסרי רוח חיים.

החללים הריקים
אינם.
כן, אולי, זה הגיל.

שש בבוקר, מראת האמבט השקטה
עונה במשיכת כתפיים
למצבי אי השקט כולם.
היטמעות במקום הנכון, העבירה הקלח
על חטאי העולם בי, כולם.

היום בערב עברתי ברחוב הראשי הקרוב אליך. אכלתי את הנקניקיה שלא אכלתי בבוקר ההוא כשחזרתי ממך, כי המוכר כבר הרים את הכסאות, ולא היה לי נעים לשאול אם עדיין אפשר. אח"כ קנינו שתיה במכולת שבה אתה קונה, כל יום. זו לא היתה בחירה שלי והסתובבתי שם בסוג של חרדת קודש. בסוף ישבתי בגן בו ישבנו, כמעט על אותו הספסל ובהיתי בכל האנשים העוברים, שמא זה אתה.
משהו בעיר צעק לי, וזה לא היית אתה.

אני חולה ולבטח לא צריכה
לעשן סיגריה מתוך החפיסה
שנחה על השולחן.

צרפתיה, החפיסה,
זולה.

16/12/05