המקום כבר אינו
להכיל הדיבוק, לחרדת שכנועי העצמי.
בתחתית קדירת קיומי
אז, רבץ מזוכיזם, מחריד,
מאמץ לאחות בכוסות, תאים חסרי רוח חיים.
החללים הריקים
אינם.
כן, אולי, זה הגיל.
שש בבוקר, מראת האמבט השקטה
עונה במשיכת כתפיים
למצבי אי השקט כולם.
היטמעות במקום הנכון, העבירה הקלח
על חטאי העולם בי, כולם.