Nothing to Write Home About
לירון

לירון, Live& Kickin' Since מרץ שמונים-ותשע, הרצלייני.

מתיימר שלא להתמייר, טובע באותם הדפוסים.

 

הקרימזוניה

מי אני שאזרוק אבנים על הים?

 

17.06.07
20:54
זה קצת כבד

אני חושב שהתבגרתי: אני נהיה צעיר יותר.

תמיד הייתי הבוגר, וזה לא הפריע לי. תמיד הייתי הבוגר אבל רציתי להיות זה שמסוגל להשתטות, להיות קצת דביל, לעשות רעש.
הייתי ילד ביישן. אני לא זוכר אפילו מתי אמרו לי את זה לראשונה, כי כולם אמרו לי את זה תמיד. בצעירותי תמיד היו לי הרבה חברים והייתי אהוב על כולם, ולא הייתי יותר מדיי ביישן, אך אם אסתכל על התנהגויות ספציפיות- אראה שלמרות שלא נשארתי ביישן, התפיסה שלי הייתה עדיין כזו. בכיתה ח' התרגזתי על חבר שהיה נמחר על בנות. חשבתי שזה סוג של "חוסר כבוד" אליהן. תמיד הייתי נותן כבוד מוגזם לאנשים. תמיד הייתי משפיל מבט שהיו מסתכלים עליי, זז הצידה שרק היו מתחלים לצעוד לכיווני, תמיד הייתי מודע באופן מוגזם מדיי לסביבה. אני זוכר שישבתי בהפסקה, סתם עם כמה אנשים בכיתה, ופתאום נכנס מישהו ושאל מישהו אם יש לו ספר תנ"ך. השואל היה רחוק ממני, והייתי עם הגב אליו, אך שמעתי את מה שהוא אמר, הסתובבתי אליו ונתתי לו, כשוידאתי שיחזיר. הוא אפילו לא הכיר אותי.

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=683
02.07.06
15:55
זיכרון ושלושה סיפורים

שְלַאק-שְלַאק-שְלַאק, גלגלי שיניים כסופים
לא מכזיבים
עומדים תחת נטל העולם
ורק משמיעים
שְלַאק-שְלַאק
ויודעים
כי שישמע שְלַוּק-שְלַוּק,
יבוא השען הזקן
וישפריץ-פְראץ טיפת שמן,
וילטף.

גלגלי השיניים הכסופים והמנצנצים
בשעון שנתן לי סבי
כמו זיכרון נושן
ימשיכו להדהד בראשי.

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=607
09.05.06
18:17
עוד קצת תהיות מיסטיות

כולם רוצים להיות שניים שרוצים להיות אחד.
אין שאיפה גדולה יותר שלנו מאשר להיות שניים שיהיו אחד  :
כולנו רוצים להיות בשניים , כמה טוב להיות שניים, כמה נהדר להיות בשניים,
אך בעצם כל מהות ה"שניים" היא להיות בחזרה אחד.

כאשר אדם כובש את האוורסט- הוא מגדיר מראש אותו ואת האוורסט כשניים,
כשכל מטרת כיבושו הוא להפך מחדש אחד איתו.

אותו הדבר עם בני האדם : כאשר הם מתקרבים זה אל זה בזוגות,
כל אחד מבני הזוג- הוא אחד, אך כל מטרת זוג זה הוא להיות אחד.


 

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=576
06.04.06
14:45
הדרך והסגולה

"לפיכך : החכם
מעמיד עצמו מאחור
ומוצא עצמו לפנים"


בכריכתו האחורית של ספר המדיטציה הישן שפתח במילים "אין מדיטציה בכוונת תחילה" נכתב גם כי "השמיים והארץ קיימים ועומדים משום שאין הם חיים מכוח עצמם; לכן הם מסוגלים להאריך חיים". עוד באותו הספר מצאתי סימנייה בצורת כרטיס אוטובוס שהפך מזמן צהבהבו, ואת הערותיו של אדם שנדמה שיצא מדעתו : בכל עמוד ישנו ציור ובו הוא מנסה להעלים את האופק.

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=563
23.12.05
20:19
אוטומטיזם

"שוב מאיצים ומריצים לאחור ולא מבינים". חיוכה של ילדה קטנה על פוסטר,מתנוסס ברחבי העיר. הופעה לשם ההופעה, כסף לשם הכסף. תמיד בכל הספרים מדברים על לזרוק הכל ולעוף. אני לא יודע מי המציא את הרעיון הזה אבל בטח אפשר גם לעוף בלי להתאפס לפני כן. האפס, אף אחד לא יכול בלעדיו- נק' ייחוס לתרבות המטופשת שלנו. "מה פרוייד היה אומר?", תמיד אומרים. "מה ניטשה היה אומר?". אבל אותנו לא מעניין מה אנחנו אומרים.

היא מחזיקה את הטלפון בכף ידה ומחכה לצלצול שיעיר אותה. חמש שכבות של ביגוד לא מפצות על קור המרחק. גם כשהבכי מרעיד את בית החזה ואת לא יכולה לנשום.  שבת שלום שנשארת שבת ומילים שלא מספיקות להאמר. "שוב טיפות הגשם מפרידות יותר מהמרחק"; אני שומע את הגשם דופק מחוץ לחלוני ומזהיר אותך שבקרוב יגיע אלייך. את בוכקת. לא בוכה ולא צוחקת. המרחק קצר ובלתי אפשרי. 
 
גם על זה פרויד דיבר; לחולה אין כל רצון להבריא, וכל אחד מאיתנו חולה. אנחנו  רוצים להיות חולים ולא רוצים להיות חולים, כמו איזה חלקיק שהחליף לאחרונה את אלוהים.  זורקים מילה אחת לכל כיוון בכל משפט ולא מצליחים להכיר אחד בקיומו של השני.
 
"לחייך ילדונת"

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=500
(הסוף.)