מה שאתם צריכים לדעת:
daniel

שם: דניאל.

גיל: 22.

turn ons: סושי, חלב, צ'ינצ'ילות.

turn offs: מוזיקה מזרחית, אנשים שכותבים "צומת לב", אבי ביטר.

משפט לאומה: זה עוד מעט כבר לא יהיה מצחיק.

לדר' סטפן כץ שלום רב.

הנידון: דניאל

דניאל בן למשפחה שעלתה לארץ מרומניה ב1981. האם נוצרייה האב יהודי. שני ההורים רופאים ולהם שני בנים. דניאל רצה להתגייר ועשה תהליך משמעותי, בסוף לא זכה לסיים את התהליך בגלל עיכובים בירוקרטים ובעצם נידחה על ידי הרב. הפגיעה של דניאל הייתה גדולה.

מרגיש לא רצוי על ידי המדינה והיהדות ונכנס ל עצבנות ואי שקט, חרדה וכעסים פנימיים שלא היה מוציא אותם מפני בדרך כלל הוא אדם מאופק ובשליטה.

יחסיו עם הורים תקינים. חילוקי הדעות נורמטיביים. יש תקופות של כעסים. הוא יודע להודות בטעויות ולהתנצל. בסך הכל משפחה טובה מאד.  

מדובר באיש מוכשר ביותר, מצפוני, ישר והגון. איש שרוצה להשקיע ולתרום. יש לו קווי אישיות כפייתיים והוא מרבה לפעול מתוך השכל. מנתח כל מצב ומתקשה לחוות רגשות בעוצמה גדולה. רגשות אלו מביאים אותו לעצבנות ומתח רב. נראה שיש בו נטייה לפתח תלות והרגלים כפייתיים.

הטיפול עצמו יעיל מאד. הוא ממתן את הקווים הכפייתיים ואת הנטייה שלו להרגלים נוקשים. מרשה לעצמו הרבה יותר הבעת רגשות ובעיקר מארגן ומעצים את חייו אחרי הדחיות השונות שחווה מן היהדות. הטיפול עדיין נמשך ואני מתכוון להמשיך אותו על מנת לברר את ההישגים שהושגו. הטיפול הוא בעיקר קוגניטיבי התנהגותי ואנו נכנסים גם להיבטים של משמעות החיים ושל דינאמיקה פנימית של יחסי אנוש אינטימיים.

בברכה
יששכר עשת, פסיכולוג קליני

13.05.07
15:29
סמים קלים
ישוב בקצה השולחן, בפאב עמוס עשן ואנשים, אני מרגיש סוף סוף בבית. אני מרגיש כאילו כל האנשים סביבי הגיעו במיוחד עבורי על מנת לחלוק איתי את מעט הכבוד העצמי שעוד נותר לי, לתת לי דחיפה קטנה אל עוד יום, שבוע, חודש, בהם לא אראה אותם שוב. ואני מרים עבורם כוס וויסקי מהול בשתי קוביות קרח. הלגימה הראשונה היא תמיד הקשה ביותר. המוח מקבל מן פגיעה ישירה ואני מוצא את עצמי מסוחרר לשתי שניות, בעוד הגוף שלי מעכל את העוול שאני עושה לו.
http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=674
27.06.06
00:21
Walking through walls / Dream Whims

השיר בקובץ mp3 (קליק ימני, save target as...)

Cement smile
Lighted eyes
I’m walking through concrete
I’m breaking out

Infinite time
Tightened fist
I’m walking on water
I’m breaking down

So long ago,
Long before
When I remembered how
So long ago
Long before
I knew how to fly

Broken wing
Untamed spirit
I’m walking through walls
I don’t know how

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=604
17.04.06
00:03
החדר

'בשלב הבא הם יכבו את האורות'.


מחשבה זו חלחלה באיטיות אך בנחישות אל תודעתו בזמן שישב על כיסא באמצע החדר הריק. הוא הסתכל אל כל כיוון שצווארו אפשר לו, מבלי שבעצם יזוז עם כל גופו, כך שהוא הסתכל אל מולו, שמאלה ממנו וימינה. הוא לא הסתכל לאחור.

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=568
26.01.06
14:08
עבור דרך קירות - שאל אותי כיצד

בעודי עומד בקרן הרחוב, מחכה לחברי אותו לא ראיתי זה חודשים רבים, נשענתי על גבי גדר האבן שהוקמה כדי ליצור חיץ בין הרחוב וגן הילדים מעברה השני.

נשענתי עליה, ראשי מוטה אל עבר השמיים, יוצר בדמיוני דמויות מענני צמר הגפן ששטו באוויר, הרוח האביבית שבסטרטוספרה משחקת איתם, הנשיאים משנים את צורתם מדי שניות. כמה נהניתי לצייר לעצמי דרקונים, כלבים או אנשים חובשי מגבעת.

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=523
12.01.06
19:40
ושוב צומת
ושוב צומת. ושוב הוויכוח הבלתי נגמר – ימינה, שמאלה, או אולי בכלל ישר. את מושכת לכיוון אחד, ואני נגרר. את לוקחת ימינה, והרגליים שלי נשרכות בחול עליו אנחנו דורכים. ענני אבק. נעליים. רגליים. ואת ממשיכה ללכת, כאילו לא עברנו קיר רק לפני כמה דקות. כאילו לא היינו באותו מצב רק לפני שני סיבובים. ואת ממשיכה ללכת, פורצת סכרים, הורסת גשרים מאחוריך. ואני לאט מתעורר. זו לא הדרך שאני רוצה ללכת בה. עזבי אותי, עזבי לי את השרוול. אני מנסה להתנער אבל האחיזה שלך חזקה. היא באמת חזקה. אף פעם לא שמתי לב לזה קודם. אולי אף פעם לא חשבתי לנסות להשתחרר. אבל בכיוון השני יש עצים. ואני רוצה להגיע לשם. מולך הכל מצהיב, הכל חסר חיים. חסר צבע. ושם – ירוק, אדום, כחול. אני רוצה להגיע לשם. הרגליים שלי מתעוררות לחיים ואני מנסה לשנות את מסלולנו. אני מושך לכיוון השני. את מופתעת. אני מביע התנגדות. אף פעם לא עשיתי את זה קודם, את מבינה פתאום. את עומדת. את עוצרת במקום. ואני ממשיך למשוך. לאט לאט אנחנו מתחילים לשנות כיוון. ואת משתרכת אחרי. זהו? ניצחתי? זה כל הכוח שהייתי צריך להשקיע כדי לשכנע אותך? העיניים שלך נמלאות דמעות. העיניים החומות הגדולות שלך מזילות דמעה אחר דמעה, על לחיים נקיות. ושלי שרוטות וחבולות. ואת מתחילה לבכות. הדמעות מתגלגלות על השפתיים. איך אני רוצה להצמיד את הפה שלי אל כל דמעה שזולגת על לחייך. לנשק אותך. אני עוצר. לאט, עד לעצירה מוחלטת. ואנחנו מסתכלים אחד על השניה. דממה מוחלטת. צד אחד צהוב, צד שני ירוק-אדום-כחול. ואני מתקרב ומצמיד שפתי אל הדמעה האחרונה שנשארה על לחייך. ודממה. רק הצבעים מתערבבים. את מחייכת אלי. חיוך בלתי מורגש. ושוב אני מרגיש את רגלי נרדמות. ושוב את לוקחת את ידי, ולאט לאט גוררת אותי אל עבר הצהוב. אל עבר חוסר הצבע. ושוב רגלי משתרכות אחריך, ושוב אני לא מגיב לצבעים שהשארתי מאחור. הכל נשכח. הכל עבר. הכל כבר לא חשוב. ועוד צומת. ועוד אחת. יותר לא אתעורר.
http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=515
(הסוף.)