אודות אבי
אבי

 

 

רוצה סיפור
ושיכניס בו
אהבה

01.05.06
13:54
מגפיים (זיכרון)


אני זוכר כשהיינו יותר צעירים, כשהיינו ילדים בבית ספר וילקומיץ'. כיתה ד' ככה. אני זוכר איך תמיד היינו חוזרים ביחד מבית הספר, בימים האלו. אני זוכר איך כל אחר צהריים כזה, כל פעם שהיינו עושים את הדרך הכביכול קצרה הזו ביחד, היה לוקח לנו שעות להגיע הביתה. אני זוכר איך בכל פעם הייתי מגיע הביתה בשלוש-ארבע, אחרי שהיינו מסיימים ללמוד ב-12 בצוהריים, ואמא שלי היתה מתפוצצת מדאגה ועצבים על זה שלא הגעתי הביתה בזמן.

אבל היום שאני הכי זוכר היה היום בו בגללך ההורים שלי קנו לי מגפיים שחורות מגומי. היה חורף ולי היו מגפיים פושטיות שתמיד נרטבו, בעוד לך היו מגפי גומי עצומות וקשוחות שכמה שלא קפצת איתן בשלוליות ובבוץ - שום טיפה של גשם לא יכלה עליהם. "ישבתי" על ההורים שלי באותה תקופה לקנות לי מגפיים יותר רציניות כדי שגם אני אוכל להשתולל קצת בשלוליות בלי לחזור הביתה סמרטוט מים, ואני לא יודע איך הצלחתי לשכנע אותם, אך בסוף הם הואילו בטובם וקנו לי זוג שחור מגומי קשוח וחסין מים לחלוטין. כמעט מגניב כמו שלך.

אני זוכר יום אחד בו סיימנו ללמוד מוקדם, והיה חורף, ואני ואתה, שני משוגעים קטנים עם מגפיים "קשוחות" חסינות מים חזרנו מוילקומיץ'. רק חיפשנו הרפתקאות חדשות וטיפשיות באותה תקופה. ואיפשהו באחד השדות בדרך הביתה, במקום בו בנו לפני כמה שנים את גן הפילבוקס, התחלנו כמו 2 ארכיאולוגים קטנים לחפור באדמה הבוצית ולחשוף כלמני גרוטאות שמצאנו מתחת לבוץ. יותר משעתיים חיפשנו כלמני שטויות מתחת לאדמה. אני זוכר שמצאנו גביע של איזו תחרות טניס, ואנטנה עצומה של מכונית ישנה. היינו מבסוטים מהשטויות האלו עד הגג, הרגשנו כאילו גילינו לפחות את אמריקה, וחזרנו כל אחד לביתו מלא בוץ אך מאושר.

אני זוכר את הפנים של אמא שלי כשנכנסתי באותו ערב הביתה. היא היתה בשוק לראות את הבן שלה חוזר הביתה כולו מלא בוץ וזוהמה, ועוד בשעות הערב אחרי שכבר החשיך בחוץ. במשך שעה שלמה היא חקרה אותי עם מי הייתי ומה עשיתי. לא כל כך רציתי להגיד לה, אבל בסוף נכנעתי וסיפרתי שהייתי איתך ושחפרנו כמו פסיכים בבוץ. באותו ערב היא החליטה שזהו, ושהיא לא מרשה לנו להיפגש יותר. אני זוכר שממש התבאסתי עליה. והחרם שלה אפילו החזיק כמעט שבועיים שלמים. אבל בסוף היא כמובן נשברה. ואני ואתה חזרנו להשתולל בבוץ, ממש כמו פעם, במגפיים החסינות שלנו.

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=573
12.10.05
01:19
רמזי אלול

"סתיו יהודי בארץ אבותי
שולח בי
רמזי אלול.

כבר משתגעות בי קצת
הציפורים הקטנטנות שורקות העצב
של יום הכיפורים.

אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים.
ופנים יהודיות מן הגולה
באפרפר נוגה
ירחפו לפני כסא אדון עולם.

ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה
בעומק עיניהן".

(אברהם חלפי)

אני לא יהודי טוב. כל שנה, מאז אני זוכר את עצמי (הזיכרון לא משהו), אני מוצא את עצמי, אחרי הסעודה המפסקת, מטפס במעלה הרחובות של ראש פינה לכיוון בית הכנסת הישן. האשכנזי. למרות שאני לא מי-יודע-כמה אשכנזי. אבל זה מה שבאופנה. כלומר, פעם זו היתה אופנה, אם אפשר להגיד אופנה על יום כיפור. היום זו כבר מסורת כזו שלא נעים לשבור (15 שנה לא הולכות ברגל). אני חושב שהסיבה שבגללה מלכתחילה היינו הולכים לשם, זה כי יש לי יותר חברים אשכנזים. אפילו ההורים שלי ויתרו על גאוות המזרח שלהם בהתחלה, ועלו איתנו, ועם כל החברים האחרים שלהם, לשחזור. חתיכת עליה. ואז בנו את "אלי כהן", שאם לא היה מדובר בבית כנסת, בודאי הייתי ממהר לקרוא ליצירה הארכיטקטונית המשוקצת הזו "פיל לבן". ההורים שלי, שכנראה כל השנים האלו בגטו הידידותי שאני קורא לו "בית הכנסת הישן" הוציאו אותם קצת מדעתם, החליטו פתאום שבא להם לשמוע את הניגונים המוכרים. "מבית אב", כמו שאומרים. אז הם נטשו אותי שם "למעלה", בלי כמובן לותר על הגינונים הפולניים שכנאה דבקו בהם בשחזור. "אז אולי תבוא פעם אחת איתנו לבית כנסת, תיכנס, תביא את הטלית והתפילין ששוכבים אצלך מאובקים מאז הבר מצווה, ותתחבר קצת לאני היהודי שלך?". "האני היהודי בתחת שלי", אני מתאפק מלסנן להם כל שנה, ואיכשהו, למרות הכל, יוצא מזה בשן ועין.

אני לא יהודי טוב. עכשיו נזכרתי בערב יום כיפור מלפני איזה ארבע או חמש שנים. אני ויפתח, כמעט כמו כל שנה, מצאנו את עצמנו משתעממים ברחבה המאובנת, מלאה באנשים עם חולצות לבנות מגוהצות וכיפות נוצצות, אשר מול בית הכנסת העתיק. "אני חייב סיגריה", סיננתי ליפתח, באקט לא מודע לעצמו, אפילו קצת ילדותי, של חוסר רגישות לא-אלגנטית. יפתח הוא לא כזה אלגנטי בעצמו (ועם זאת - מתחשב בזולת וחביב על הבריות). הלכנו לטיול רגלי קצר, השמש כבר כמעט והתחילה לשקוע. החלטנו שדי כבר עם כל המקומות הבנאלים האלו, שאנחנו מכירים כל כך טוב ב"שיחזור". חשבנו לעצמנו, מילא, עכשיו יום כיפור, מי כבר יעשה עניין מהסגת גבול קטנטנה. חשבנו לטייל קצת בין חצרות הבתים המסתוריים ב"שיחזור", ואיכשהו, משום מקום, מצאנו את עצמנו שומעים צליל מוזר. היה זה צליל לא מובן, כאילו של נחל, או מפל מים קטן. ומה לנו, על צלע ההר, גבוה-גבוה מעל תואי נחל ראש פינה, ולצליל של נחל. הסתקרנו. והמשכנו לדדות (אני זוכר שהייתי יחף) במעלה החצרות, אל עבר הרחש המסתורי. ופתאום, בין עצי התאנה, ממש מתחת למבנה המוזר של מקורות, נתקלנו במפל. כלומר, לא כזה אמיתי שבוקע מן האדמה. היה שם צינור עצום בגודלו, פרוץ, ש- מים זרמו ממנו החוצה, במורד צלע ההר, עד שפגשו, כמה מטרים ספורים משם, בריכה ארעית סטייל ג'קוזי טבעי. ככה, סתם, באופן מנותק מהמציאות שהכרנו כמה דקות קודם לכן בבית הכנסת הישן, שוכנת לה בריכת מים קרירה, לצד שורשי עץ תאנה זקן. איזה תענוג זה היה.

למחורת כבר סיפרנו קצת מהשמועה לחבר'ה, ועלינו לבדוק את המקום באור היום, אני, יפתח, בארי וליאור. היה מדהים. חבורה של יהודים רעים, שבמקום לצום משתכשכים במי שופכין סטרילים לחלוטין. אני זוכר שנשבענו לא לספר על השוס הזה ליותר מדי אנשים, שלא יפתחו שם איזה אתר תירות מזדמן, או משהו. זה היה סוגשל סוד, תקופה ארוכה, עד שלפני כמה חודשים, כשאני ויפתח חזרנו לשם, גילינו שהרשעים ממקורות "ייבשו לנו את הבאר", ושזהו. נגמר על הבריכה הסודית שלנו.

אני יהודי רע שנזכר בשיר של אברהם חלפי ביום כיפור. שמעשן כמו חזיר כשההורים בחדר השני צמים. שמשתכשך במי שופכין ביום הכי קדוש של השנה. ושמתפתה לארוחות שחיתות אצל חברים (הם עוד קוראים לעצמם "גויים של שבת"), במקום להראות קצת סולידריות כלפי מי שמענה את נפשו ביום הכי יפה בלוח השנה היהודי.

שאלה אותי אתמול בחורה יפה בקו 5 איפה אני עושה את החג. אמרתי לה שבראש פינה. אני לא מסוגל לדמיין את עצמי ביום כיפור בתל אביב. זה לא נתפס, אפילו ליהודי רע שכמוני. ועמיר לב, משורר מודרני שכשהנכדים שלי ילמדו שירה בבית הספר, הם ודאי ילמדו גם משיריו, כותב על אוקטובר, חודש עם סמליות משונה עבורי, בתבונה וחוכמה.

"שער מברזל, עץ תאנים
שתי מדרגות, שני כסאות
אתה אומר הגב, כאבים ארוכים
כל שנה בסתיו כמו עכשיו

מכיוון ההר הכל רגיל
אוקטובר הטוב עומד להתחיל"

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=471
29.01.05
14:44
סיגריות לייט


מושיקו היה בן 17, כשהוא עישן את הסיגריה הראשונה שלו. זה היה בדרך חזרה מלשכת הגיוס בטבריה. הוא היה אמור להיכנס בדיוק לצו הראשון, כשהוא נזכר שהוא שכח את תעודת הזהות שלו בבית, ולא היה לו כל כך הרבה מה לעשות אז, חוץ מלטייל קצת בין השוארמות של טבריה, ולעצור, כאילו במקרה, בקיוסק של איש שמן עם ריח של דגים, ולקנות חפיסה של סיגריות לייט.

מושיקו חשב כבר די הרבה זמן איך תרגיש הסיגריה הראשונה שלו. יצא שהוא היה מגניב מדי פעם שאכטות מחברים, אבל סיגריה שלמה, ועוד משל עצמו - את זה הוא עוד לא עשה. וליתר בטחון, כדי שלא יתפחלץ לו שם, בין השוארמות של טבריה, מושיקו החליט להתחיל בקטן. ווינסטון סופר לייט. כמה כבר אפשר להשתעל מזה?

מושיקו די התרגש כשהחזיק בידיו את הקופסה הראשונה שלו. כמובן שהוא לא היה מודה בזה מעולם, כי למושיקו היה מוניטין מוצק וגאוותני מאוד, אפילו בראי עצמו, אבל להחזיק את הקופסה הזו הרגיש לו קצת כאילו הוא גבר. או לפחות, יותר גבר מאשר הוא אי פעם היה. ומה זה "גבר" בעצם? מושיקו תיעב את המחשבה הזו, שאנשים מסוגלים לעשות דברים רק כדי לשפר משהו בדימוי החברתי שלהם. שלא לדבר על הדימוי העצמי. אבל  מושיקו - הוא הרגיש אז לפחות כמו הקואבוי מהפרסומת של מרלבורו. וזה הרגיש לו נחמד.

בסוף טיילת בתי הקפה המוזנחת של טבריה, מרחק נגיעה מהמזח, מושיקו נעצר לרגע, הוציא קופסת גפרורים שהגניב מליד הכיריים בבית הוריו, והצית את הסיגריה הראשונה שלו. הוא כמובן לא התמהמה מדי. לא רצה שיראה למתבונן האקראי בטיילת כאילו הוא מקדיש יותר מדי זמן לרגע הקטן הזה. כאילו שזה רגע היסטורי עבורו, או כאילו שהוא מתרגש. מושיקו רצה, באותו הרגע, על הטיילת של טבריה, להרגיש קול. שלו. כאילו זה עוד רגע קטן, חסר חשיבות, ביום שלו. כאילו זה סתם.

שלוש שאכטות, כמעט חצי סיגריה, ומושיקו התיישב על ספסל עץ שהשקיף לכנרת. לחצי רגע הוא הזכיר לעצמו את הולדן קולפילד, וזה הרגיש לו ממש עלא-כיפאק. וכשכבר קם מהספסל, והמשיך בטיולונצ'יק שלו על הטיילת, מושיקו הרגיש שטיפטיפה עומד לו. לא משהו רציני שמישהו עשוי להבחין בו, אבל בכל זאת, הזין שלו התחיל להתקשות. והוא התפדח. מושיקו שנא את התחושה שהוא מעשן בשביל לרצות מישהו, או שכל האקט הזה מזיז לו. אבל התזוזה הזאת בתחתונים הטיחה לו את האמת, או לפחות חלק ניכר ממנה, בפנים. וזה לא מדי הזיז לו, אבל הסימן הקטן הזה הצליח לבאס אותו קצת.

בדרך חזרה לתחנת האוטובוס, מושיקו עבר דרך שדרת השוארמות ועצר למנה בפיתה. השוארמות של טבריה הן משהו, חשב לעצמו מושיקו, כשבדיוק נזכר שבגינה הציבורית שממול השוארמות הוא ראה פעם הופעה של אתניקס. אם מושיקו היה מפורסם, והיו מראיינים אותו לאיזה עיתון, במסגרת איזו כתבת "תחנות תרבות", מושיקו בודאי היה מחשיב את ההופעה ההיא, בגינה שממול לשדרת השוארמות בטבריה, כאחת מתחנות התרבות החשובות בחייו. איך שהיה באקסטזה על הכתפיים של אבא שלו, כשאתניקס נגנו את "כתם הפרי" והזמינו לבמה את זהבה בן, ואיך שההורים לחצו לחזור מוקדם הביתה, וככה פספסו את השיר האחרון בהופעה שבטח היה "תותים".

מושיקו סיים את השוארמה. הוא בכלל לא חשב אז לעשן את הסיגריה שאחרי. בכלל, הסיגריה הבאה שעישן היתה רק למחרת בערב, ביחד עם כוסית עראק שהגניב לאבא שלו מהמקרר. באותו ערב, הקשיב מושיקו לראשונה לאריק לביא, אחרי שפילח להורים שלו את התקליט היחיד שמצא אצלם ולא היה בצרפתית. הוא התפלל, באותו ערב, שיירד בחוץ מבול, למרות שבכלל רק התחיל הקיץ, ורצה רק שעינת תגיד לו שהיא אוהבת אותו, ושתנשק אותו, למרות שהיא בכלל לא היתה הטעם שלו. מושיקו הרגיש משועמם, ומבוזבז, והתענג על הרגעים האלו, בהם כמעט ורק הסיגריה הזו שהחזיק ביד גרמה לו להרגיש כאילו הוא שווה משהו. כאילו הוא מישהו מיוחד.


http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=362
25.12.04
16:18
אינדי


רק כשירדתי במדרגות לכיוון הרחוב הקר, נזכרתי שבעצם אין לי איך לחזור הביתה. קצת ביאס אותי האמת, כי הייתי הרוג מעייפות, אבל דווקא השילוב המנצח של חשכת הליל, והסיגריה שמיד הצתתי, הצליחה להחזיק אותי מבסוט לעוד כמה רגעים קטנים של אושר.

החלטתי שאני הולך על טרמפים, כי לא התחשק לי כל כך לשלם על מונית. חשבתי לעצמי, שהכי הרבה, אם תעבור חצי שעה ואני אקפא מקור, אני אסכים להתפשר על מונית. אבל הלך לי די טוב באותו הלילה, ובדיוק כשכיביתי את הסיגריה, עצרה לידי מכונית מצו'קמקת צהובה. הנהגת מלמלה משהו ממנו הבנתי במעורפל שהיא מגיעה לאזור שלי, ועליתי.

ולמרות שהאוטו הצהוב שלה היה די מצ'וקמק, המזגן שלו החזיר לי את התחושה לרגליים די מהר. היה נעים. ובטייפ של האוטו היתה קסטה שבדיוק נגנה את "הבלדה על האיש שהחליף את הירח". אמרתי לה שאני מאוד אוהב את השיר הזה, והיא חייכה. היא מלמלה משהו שלא בדיוק הבנתי, אבל זה נשמע היה די חיובי.

המזגן היה כל-כך מענג, שממש נאבקתי עם עצמי שלא להירדם. המעט שיכולתי לעשות בעבור האישה מאחורי ההגה היה לנסות לארח לה חברה מסוימת. ככה הרגשתי. מה גם שניכר בה שהיא היתה קצת עצובה. משהו בעיניים שלה אמר את זה. לא יודע מה בדיוק. היא קצת הזכירה לי את אסתר זקהיים בעפולה אקספרס. היא היתה מלאה, לבשה בגדים צבעוניים, ואיפור שהדגיש לה את העיניים. היה לה תליון מוזהב עם תמונה של גבר, שכתוב היה עליו די בקטן "האישה של סמי". זה הצחיק אותי קצת והזכיר לי איזה שיר של טיפקס. היא נראתה מאוד מרוכזת בנהיגה, ועם זאת קצת מהורהרת. על גבול העצבות. חשבתי שמאוד מתאים לה להקשיב למלנכוליה הרכה של ארכדי דוכין, ואיכשהו העייפות הכריעה אותי, ונרדמתי.

אני זוכר במעופל שחלמתי על זה שאני נמצא באיזו מסיבה, ושאני מסניף משהו שנראה כמו קוקאין, אבל זה בעצם קמח. אני גם זוכר שהתעוררתי מבוהל כשהבחורה מאחורי ההגה לקחה סיבוב כמו מטורפת וכמעט העיפה את האוטו המצ'וקמק שלה לצידי הדרך. היא ראתה שנבהלתי, ומלמלה משהו שנשמע היה כמו התנצלות, ואני, שהייתי בשוק מעצמי על זה שנרדמתי, אמרתי לה שזה בסדר.

היא פתחה את החלון קצת, והציתה סיגריה. נובלס לייט. בחורה עם סטייל, חשבתי לעצמי. פתחתי גם אני קצת את החלון, לא רציתי להירדם שוב, וליתר בטחון הצתתי סיגריה גם אני. הייתי קצת שקוע במחשבות על החלום המוזר שחלמתי, כשבדיוק שמתי לב ששוב, אנחנו שומעים את "הבלדה על האיש שהחליף את הירח". איזה מקריות, חשבתי לעצמי.

במחניים היא עצרה למלא דלק ואני ירדתי להשתין מאחורי המינימרקט. היו שם שני פנקיסטים שעזרו לבחורה שיכורה לעמוד על הרגלים. הם שאלו אותי אם יש לי סיגריה, ואמרתי להם שאין לי. שיקרתי. כשנעמדתי להשתין, שמעתי את הבחורה מקיאה מאחוריי ואת שני הפנקיסטים צוחקים עליה. כשהסתובבתי הם כבר לא היו שם, וחזרתי לכיוון תחנת הדלק.

היא לא היתה שם כשחזרתי. לא יודע לאיפה היא נעלמה, אבל באותו הרגע ממש קפאתי מקור וזה לא ממש הזיז לי. בערך במקום שבו חנה האוטו הצהוב המצ'וקמק שלה היתה זרוקה קסטה שקופה. הרמתי אותה, וחזרתי לכיוון הכביש לעצור עוד טרמפ. בזמן שחיכיתי, הצתתי עוד סיגריה והכנסתי את הקסטה לווקמן שהיה לי בתיק.

"הבלדה על האיש שהחליף את הירח". 6 פעמים על כל צד. במחזוריות. היה בה משהו קצת עצוב, חשבתי לעצמי. משהו בעיניים שלה. לא יודע בדיוק איך להסביר את זה.



http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=347
23.01.04
18:46
יהונתן


יהונתן תמיד היה קצת פסיכי. היתה בו מן סוג של פסיכוזה חיננית. לא נושכת, לא שורפת, והכל בתנאי שלא מתקרבים אליה יותר מדי. כי הפסיכוזה שלו, על כל מעלותיה הרבות (והיו לה מעלות רבות), היו בה גם קצוות חדים, שעדיף היה ליישות האקראית להישמר מהם.

יהונתן וכרמל היו סיפור אהבה, כמעט מהרגע הראשון שיצא לי להכיר אותם. נפגשנו שלושתנו כמעט באותה עת (הם הכירו ימים ספורים לפני שהופעתי), והקליק המשולש בינינו היה חוויה שלא ארצה לשכוח. הם אמנם מהר מאוד התחברו לכדי זוג, מה שבקושי פגע בכימיה בינינו. הם היו שני חבר'ה אדירים. שני חבר'ה יקרים מאוד.

ערב אחד, כשיצא לנו להביט בערב יוצרים צעירים, יהונתן שאל אותי האם אני מעשן. לא היססתי - אמרתי לו שכן. בכלל, התפלאתי שהוא שואל אותי שאלה טרוויאלית כזו. כלומר, הוא מכיר אותי. הוא יודע שאני מעשן. הוא רואה את הנובלס על השולחן. ואז, ירד האסימון. התנצלתי בפניו. אמרתי לו שאני לא נגד, ושלא יבין לא נכון. אני פשוט חייל, וכרגע, זה ממש לא בשבילי. יהונתן הסמיק. אני הסמקתי. יהונתן יצא, וחזר תוך כמה דקות.

תמיד שימחה אותי הגישה של יהונתן לחיים. הוא היה מתרגש מכל הגיג זעום, כאילו שהיה בו עולם ומלואו. אחד הדברים שאני תמיד אזכור לו לטובה, הוא הטעם המוסיקאלי הנפלא שלו. אני חושב שיהונתן היה אחד האנשים שהשפיעו עלי מוסיקאלית באופן הרב ביותר. להאריפרסאד צ'אוריסיה, למשל, הוא חשף אותי אחרי שחזרתי שפוף מפסטיבל רוחניות מטונף. אחרי צ'אוריסיה, הדרך לזאקיר חוסיין, וממנו לצלילים ולפיוטים הציוריים מהמזרח הרחוק היתה קצרה. חשתי התרוממות רק מלהקשיב לתיאורים הציוריים שכרך יהונתן במוסיקה הזו. הוא ללא ספק היה המגזימן הכי גדול שיצא לי להכיר. כשכל שבוע הוא היה נותן לי להקשיב "לדיסק הכי טוב שהוא שמע בחיים שלו", מהר מאוד הבנתי עם מי יש לי עסק. אבל שלא יובן לא נכון - הדיסקים שלו היו חוויה רוחנית-מוסיקאלית שלא אשכח, כנראה, לעולם. אבל, נו, הוא היה פסיכי.

אני זוכר יום קיץ אחד, לפני אולי שלוש שנים, שכרמל ויהונתן באו לבקר אותי בכפר. יהונתן היה מעט מודאג, כי המכונית שלו עשתה רעשים קצת לא טובים והוציאה עשן, וביקש שאביא לו בקבוק מים ממש גדול, כדי לנסות לקרר שם את העניינים. הבאתי לו. הוא החנה את המכונית תחת עץ לימון, ונגע בה בעדינות עד שנרגעה. יצאנו לסיבוב רגלי קצר, שתינו קפה, חזרנו ללמון טרי כשהשמש כבר כמעט שקעה, ונפרדתי מהם לשלום. הם היו אנשים נהדרים, כרמל ויהונתן. קשה לי לתאר עד כמה. מיד אחרי הביקור הזה, העניינים ביניהם התחילו להתפורר. הפסיכוזה שלו, עם הפסיכוזה שהחלה להתפתח גם אצלה, הביאה את היחסים ביניהם לגסיסה איטית. כמה חודשים עברו, והם הלכו איש-איש לדרכו. שניהם היו שבורים, אבל גאים. עם שניהם נשארתי בקשר.

בוקר אחד, כשפגשתי ביהונתן, שנראה היה די תמוהה וטרוד בענייניו הפסיכוטיים, הוא סיפר לי, כמעט לחש, שהוא הגיע להארה. "הכל בתנועה - הכל זורם", הוא חזר ואמר לי כמה פעמים. נפרדנו במהרה לשלום, כי יהונתן אמר שהוא ממהר למקום כלשהו. בימים שלאחר-מכן, חיפשתי אותו הרבה, אבל נדמה היה שאין זכר לעקבותיו. אחרי כמה ימים הוא חזר. הוא סיפר לי שהיה אצל אח שלו, בהרים בעין-כמונים. הם חולבים שם עיזים, קוטפים זיתים, מקיימים את עצמם מאיתני הטבע. יהונתן היה מוקסם מהחיים האלו, והבטיח שכשרק יהיה לו איך, הוא יעבור לגור שם. הוא סיפר לי שהוא עשה שם מדיטציה בעירום על איזה הר, וסינן ככה בשקט, בין משפט למשפט, ש"הכל בתנועה - הכל זורם". כשניסיתי לשאול אותו שוב, למה הוא מתכוון כשהוא אומר את זה, הוא סיפר לי שוב על ההארה. כשניסיתי לחקור מעט יותר, להבין מה זו בדיוק הארה, ומה בדיוק קרה לו שם, הוא לא ממש הסביר. "כשזה יקרה לך, אתה תבין" הוא אמר. ואני הכרתי את יהונתן. הכרתי אותו טוב. כולם סביבו כבר התחילו להתרחק ממנו, הוא שידר כלפי כולם סגירות ואגרסיה, ואני, כך נדמה לי, הייתי היחיד שהיה מסוגל לתקשר איתו באופן שפוי יחסית. אני אהבתי להקשיב לו. אהבתי אותו. ועם הזמן הוא נעלם.

את החיבוק האחרון שהוא נתן לי, אני משום מה מתקשה לזכור, למרות שאני זוכר שהיה כזה חיבוק. קצת מוזר לי, כל עניין הזיכרון הזה. מסיפורים שיצא לי לשמוע ממכרים משותפים, הבנתי שהוא תכנן לארגן פסטיבל קולנוע ומוסיקה עצום בהרי ירושלים. הוא גם תכנן להציג יצירות שהוא צייר בגלריה בעלת-שם בתל-אביב, שלדבירו, אוצרת הגלריה כמעט בלעה את לשונה כשראתה את איכויות יצירותיו. יהונתן היה איש של מילים עצומות. איש של יומרות גרנדיוזיות. איש מעט פסיכוטי, שהכרתי פעם. בימים אלו, אמרה לי פעם מכרה משותפת, הוא אמור להיות על איזה הר בהימלאיה, בדרך לאחת מארבע עשרה הפסגות היחידות בהימלאיה שכף-רגל אדם מעולם לא דרכה בהן. אני לא יודע עד כמה נכון הסיפור הזה, כמעט כמו שאני לא יודע עד כמה נכונים היו רוב הסיפורים שסיפר לי יהונתן.

אני נזכר ביהונתן הרבה בימים האחרונים, כי אני לא מפסיק לחלום עליו. הייתי לפני שבועיים בתל-אביב, וראיתי גרפיטי על אחד מהבניינים, בו נכתב "הכל בתנועה - הכל זורם". הצמרמורת שהכתה בי באותו הרגע, כמעט ולא עוזבת אותי עד היום. אני רואה בחלומותיי את חיוך המיליון דולר של יהונתן, כשהוא הולך בשלג עם כובע פונפון, ומספר לי בהשתפכותו האופיינית על הדיסק החדש של פט מתיני. אני לא יודע אם פט מתיני באמת הוציא דיסק חדש. אני כבר לא כזה בקיא בעסקי הג'אזז מאז שאין לי את יהונתן שידחוף לי דיסקים מרתקים לידיים. אבל אני חושב שלאט-לאט אני מתחיל להבין את מה שיהונתן ניסה להגיד לי כל הזמן. את מה שעמד למול עיניי כל אותו הזמן, אבל משום הסיזיפיות והסטיגמטיות המרגיזה שלי כלפי יהונתן והכביכול פסיכוזה שלו, סירבתי לקבל. אני חושב שאני מואר. 


http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=244
(הסוף.)