אודות אילנה
אילנה

שם: אילנה
גיל: 23
היא מפצלת, היא מפוצלת, היא מולידה את עצמה ותוך כדי כך מתרוקנת ונהרסת כמיקרוקוסמוס וכמקרוקוסמוס.
היא תרד אל בין הקליפות כדי להעלות את הניצוצות, או תפוצץ את הקליפות מעוצם הניצוצות שבתוכה.
פרטים נוספים: דיוקן עצמי

22.06.04
15:24
רוך וקושי

יונק הדבש שלי יפה ורך כמו האור האדום-צהוב העמום שבחדר השינה שלו.
ראו כמה יפות עיניו.
עיניו כבדות, חודרות. נדמה כי הן מתרכזות בקלוף חומרים תמידי.
אחר כך במסדרון כשאעביר יד לחוש ברכות שערותיו,
העיניים האלה תנסנה להסיר בשקט את ריסיי.

בלילות יונק הדבש שלי מצייץ לעומתי בכל מאודו, עומד מולי על ענף עמוק עמוק בתוך העץ, כך במלוא ריאותיו ,עיניו עצומות ובכל זאת מבחינות בי.
מקצה זנבו ועד קצה מקורו כל גופו מסתלסל לעברי בריכוז מתמשך, במתיקות תשוקתו הבלעדית, באינסוף וריאציות עולות ויורדות של כבוש.

נשתלחה לשונו, נאחזה באזני, הפכה אפרכסת תפסה תנוך, טיפסה מסכיתה לתוכי.
לאותו ייאוש קיומי ואהבת חיים בלתי מתפשרת, הדרים בכפיפה אחת ולוכדים את בשרי.
אחר כך, כשלשונו תתפתל בי במבואות עמוקים יותר, רק כדי לשמוע אותי נאנקת, הוא יבין.
נצטבתה קריצתו בקצה אישוני, ותמונות הזויות,
ואותה הצגה צבעונית שרצה כל הזמן מזנקת החוצה מתוכי.
אחר כך,שעה שמבטו שממול שב ומתגנב ללטף את קימורי, הוא יבין.

והמגע,
אותו מגע בלתי אמצעי. אפשר לחוש את דופק דפנותיו של יונק הדבש שלי.
כל רוח שבו התבטאה במחווה גופנית מדויקת ובשלה.
יונק הדבש שלי חותר אל המוליכות הלחה הנפלאה, אל התוך.וכל פרפורי סחור סחור נענים ונשפכים לו.
והריח,
נכתב רבות על הריחות ועל השפעתם המחיה,
אך מה הן מילים כשריח הולם בך כל אימת שתסב ראשך. מה הן מלים כשאלוהים רוצה להכות בך.


יונק הדבש שלי ואני בודקים את גבולות התשוקה האפלה.
כי תאוות כמוהן כמחלות,
תמיד מתלווה אליהן אימה קלה מפני הכוח הקמאי של רגשות היסוד הפורץ בסערה.
אבל בו יש משהו הגורם לי להיות לגמרי בטוחה.
כי להתעסק אתו זה לנגן מהבטן
להיות במגע פתוח עם שורש החיים, שורש המוסיקה.

בתנודה יחידה אני מטילה את עצמי, גאון של בזבוז עצמי שכמותי, אל המעמקים האחרונים של התאווה שאין הצלה משם.
זאת לא אהבה שמעתם, זאת תאווה. זה מה שאני יכולה לתת או לקבל עכשיו.
ונדמה כי יונק הדבש ואני מצאנו האחד את השניה בדיוק בזמן.

בקבוק ג'ין, נופל מתנפץ על רצפה כמו אלפי מחיאות כפיים בסיומו של הדרן.
חלפה הסערה, שקט תמים עלה מהחדר בו שכבנו, כמו שרידי אודים אחרי שריפה גדולה.
אחר כך, כשברקע תתנגן לה ורוניקה דולינה והוא יתרגם לי מילה ומילה, יגיע הרוך, והוא יבין.

ביולי, נתרחק.תסתיים תקופה.

" בין הכאב לעונג ניצבות שלוש ישויות,
אחת מהן מביטה בקיר,
השניה עוטה ארשת עצובה
והשלישית מתקדמת על בהונות". (ססאר ואייחו)

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=289
לא רוצה תגובות
16.06.04
16:05
Made To Love Magic

האלבום Made To Love Magic של ניק דרייק (הכולל קטעים נדירים, רמיקסים וגם את השיר האחרון שהקליט זמר הפולק/רוק הבריטי על טייפ,
לפני מותו ב-1974 ) יצא עכשיו,
אני יכולה לכתוב על המוזיקה של ניק דרייק ומה שהיא גורמת לי להרגיש, אבל אני לא אעשה את זה כאן, ובטח יש אוהבי מוזיקה שינתחו אותו טוב ממני.
מוזיקה מרגשת אותי ברמות שהיא גורמת לי לעשות דברים. וצרה היריעה מלהרחיב על מה שניק דרייק הצליח להוציא מתוכי מאז פגשתי אותו לראשונה לפני כמה שנים בחנות התקליטים באלאנס בירושלים.
אבל זאת בכל זאת הזדמנות מצויינת להזכיר למי שלא מכיר את שלושת אלבומי המופת שלו-
Bryter Layter
Five Leaves Left
Pink Moon
את כולם הקליט לפני שנפטר בגיל 26 ממנת יתר של כדורים נוגדי דיכאון.

ניק, אם עדיין היית בין החיים בטח הייתי אומרת לך ,
כי רוצה אני לחוות בחסדך הרב
או באכזריות אין קץ,
שהאחד ימלא משאלות לבי
והאחר יקפד את חיי.

משוררת יקרה אחת דיברה השבוע ברדיו על שירה, וסיפרה כי שירה במיטבה גוזלת מהכותב כוחות שאחר כך לא יספיקו בחיים, כי היא יוצרת איזה עולם אלטרנטיבי שכשאתה נשאר בו אתה מתנתק מהמציאות.
וסיפרה עוד, איך השירה בד"כ נאחזת באנשים שהם מטבעם יותר בודדים, ובכך בעצם אמרה כי השירה בוחרת את המחברים ולא המחברים בוחרים בה.
וכי את מצב כתיבת השיר היא אוהבת, לרוב הוא אפילו נעים לה בצורה מוזרה, אבל הוא לא נשאר הרבה זמן.ותמיד יש לה הרגשה שאח"כ כשתסיים לכתוב היא כבר תשלם על זה מחיר.
כי זה תובע כוחות נפש מאוד גדולים, כוחות שאח"כ חסרים לצורך יומיומי.
היא ממש מכלה את הכוחות ואח"כ אין לך אותם לצורך ההתנהלות היומיומית, נסיעה ברכבת, קנייה במכולת,או סתם שיחה אקראית עם אנשים ברחוב.

באופן דומה כילה ניק דרייק את כוחותיו לצורך אומנותו.

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=284
לא רוצה תגובות
21.01.04
09:00
היום

 

והנה הציעה שלומית את ראשו של המבשר יוחנן להגיש על מגש זהב שטוף דמים לרטוריקן יווני עול ימים שלקסמי האהבה היה אדיש.
"שלומית חביבתי", סח העלם הזה, "הייתי מעדיף שראשך לי יובא", היתה זו רק בדיחה כמובן. אך למחרת בא ממנה שליח, נושא את ראש האהובה המוקף תלתלי פז על מגש שגם הוא מזהב- אלא שכבר שכח העלם את דבריו כי שקד על תלמודו מני אז, מגעיל אותו מראה הדם, הוא מתחיל לרטון, " את התועבה הזאת מיד מכאן לקחת", וחוזר ופונה שוב, כמאז עלות השחר, לקריאת הדיאלוגים של אפלטון.

גם אני דחיתי את ההנאות של האהבה השגרתית.
ריח המור של חיי צף ועלה, כשלהבת זינק אל אזורי הארגמן של האקסטזה,
ועד האזורים החשוכים כלילה של הפשע הטיל את חומו המשתולל.
ההרגלים מקיימים אותי יותר מן האמונות,
בראי הבוקר נראית כמו קריקטורה של החלומות מאתמול,
נו אז מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה
רוצה כמו אורגזמה
עם ריח של אדמה כבדה
וטל בריסים השחורים
משהו עם שיא ברור
כמו אורסט,
להיות שם גג.

בלילות חשופים, אני שומעת תוכיים מצוחים משנתם.

אני אישה של איש אחד
איש איש בתורו.
אותך אני רוצה ללא מגע שפתיים
ואותך חזק בחושך מתיז תשוקה
הולם בי בשרשרת גניחות.
רוצה אותך ללא זהות
עם מסכת שינה.
לא לזכור את פניך כשאלך
בורחת מגעש הלב
לא לשאול מדוע נשארתי שם.

הרי יכולתי להבטיח לך מולטי אורגזמה סדרתית כל לילה, לדקלם לך פלאת' ולוין ונרודה כל ערב,
להגיש לך תה סטייל גיישה בצהריים, אפילו להכתיב היישר מניו יורק פעולות חדשות לבורסה שהיו מרפדות את דרכי אליך באלף פרחים.
יכולתי להיות אם חורגת טובה, סוכנת בית וגם סבתא סורגת

את לבי אתה רוצה? התמסרות של הנפש? לא בא בחשבון עכשיו
סימני הקרעים עודם לא נמוגו גם משפקדו אותי ימים טובים.

המוסיקה האהובה עליי שותקת, הריקודים נפסקו.
והנה כבר מקישה ידו הגרמית של מלאך המוות על דלת ולב, חולשתך מתגברת,
דמך המורעל פועם בחרדה בעורקים, ברקות, הומה באוזניים.
בתוך לילה לבן סתורת סדיני עצבות
גוחנת, אשה קטנה,
נושקת לב קפוא.

דון קרלו ג'יזואלדו, נסיך ונוזה. רצח בהתקף קנאה את מריה דאבאלוס דודניתו היפהפייה והנאצלת שהייתה אשתו הראשונה, ואת מאהבה, פבריציו קאראפה דוכס אנדריה. נישואיו השניים היו פוליטיים. חייו התמצו באומללות סאדו מזוכיסטית אשר במהלכם חיבר מדריגלים רבי עוצמה ומצמררים.
הרכושנות הסיזיפית האולטימטיבית מתמצה בהריגת האהוב, לזה התכוון אוסקר ויילד בקוננו בבלדה מכלא רידינג ש"כולנו הורגים את האהובים עלינו".
המאהבים הסיזיפיים הקיצוניים, הגבר והאשה שאין לעמוד בפני קסמם טורפים את בני זוגם מתוך תחושה של חזקה ושל בלעדיות. על בני זוגם להיות נתונים לשליטתם המוחלטת, עד כי איש לא יוכל עוד לזכות בחסדי אהבתם לאחר שחלקו אתם את מיטתם הפטלית.
האוהב/ הרוצח הרכושן אינו נסתפק בכיבוש נפשו או גופו של האהוב, אלא דורש להעלותו קורבן על מזבח התשוקה.

קיומנו בעולם והקשר שלנו עם הסביבה הפיזית והאנושית כרוכים במערכות יחסים של חסך ועימות מעצם היותנו "מושלכים אל המוות", כדברי היידגר.
בקיום זה מתקבלים בברכה אף הכאב, החרדה והייסורים כחלק בלתי נפרד מגורל האדם עלי אדמות, יתרה מזאת רק קבלת הדברים תסלול את הדרך לעבר הקיום האותנטי שיאתגר את התכנות המטפיזי, המפקיר את האדם לקיום אבסורדי.


ערב בפריז
גדול כוחם של רשמים ראשונים להשפיע על הנפש, טביעתם עמוקה וגורלית.
האם אלו געגועים, כמיהה בלתי מודעת אל חיי החום והמתיקות שלמדתי לשוב ולאהוב על אדמת צרפת, האם השפיע צל השמיים האפורים הזרים, ואולי זו נבואת לב של סכנות בעתיד?
לכן כבר שעה שאני צועדת באותו הרחוב, הלוך וחזור באותו הקטע, לאסוף מן המרצפות הידועות את פרידות הקבע ופגישות הפתע ולנשק את המקרים והשמועות המהלכות.
במדרכה חבורה של חסרי בית נדמו כדובים הלומי וודקה מנומנמים.
גם אני שתיתי קצת, בערב כה רווי אורות קורצים מלוא האשליה.
נושאת בקרבי תמימות מסתורית ורוך שוקק

בית בקצה הרחוב, חלון אחד ענק למזרח, ומתחתיו מרפסת קסמים.
בעלת העור השקוף והעיניים הכחולות רוקדת כל הערב טנגו בקומה הראשונה ליד החלון עם עיניים חומות שהתכווצו כשצחק.
הוא לא סקר אותה בתמהון ולא לעג. את זרועותיו המצלות פרש מעל ראשה ולא שאל מדוע דוקא כך,
רגיעה נתן בלא תמורה ותנאי,כמו זכותה היתה מעצם היותה ילוד אשה.
הפיות נשקו להשיג שלמות,המבט מזהה תשוקות חבויות ואמיתות אינטימיות מעוררות יראה ומבוכה, נושאות מתיקות ומסירות מעט את פחדיה.
קרה שם משהו בבית שבקצה הרחוב
אבל גם אם היה משהו מיוחד באותו בית רעפים שבקצה הרחוב, איש לא הבחין בייחודו, מלבד אולי האנשים מהבית השכן, שלעתים שמעו בלילה שקשוק לוחשני גלי ומוזר- אך לא תהו מהו הרחש, משום שאותו רחש של אלפי כנפי פרפרים דקיקות שנפרשו יחדיו, היה להם כמו שיר ערש של טרם שינה.


ואולי,אפשרויות שאין להן עדיין שיעור עדיין מצפות לנערה אלמנת המלך.
אשה שזה עתה צריכה להגיע למלוא פריחתה
זו שנכנסה לארץ כארוסת המלך, הרי לא תצא ללא ליוווי וברכה את מחוז שלטונה שאבד.

מוזיקת לילה זעירה,אמר
את מוזיקת לילה זעירה
כמו בשקט רוקם אותי
לעורו, כאילו הייתי דקה ושקופה בפניו.

פתיה(?)
פתיה שכמוך(?)
פתיה פתלתלה(?)


("היום", סינגל של הבנאי האהוב עליי שהיום מוציא אלבום חדש אחרי הרבה מאוד זמן,אין לי הרבה מה לומר על זה מלבד זה שאם גם אתכם זה מרגש אז לכו לקנות את האלבום.)
------

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=355
לא רוצה תגובות
13.01.04
09:28
אוטוטו פריז

איפה אתה? שתעטוף אותי בחום תשוקתך,
מתי אוכל לעצום את עיני בבטחה כשמסביבי אתה בא- משחר לטרף.
מתהדק מעלי- נוהם.
איפה אתה כשהחלל הקר נפער, גם מלמטה ואמא אדמה אובדת.
איפה אתה בערפילי שכרות- בשאון המבטים אשר גוברים בערגה.
איפה אתה שבוקר בא ושניים אנו ושיקרנו בשמך כל הלילה.
והשלנו בגדים ולבשנו גופות מאוסים. כשאמת עירומה התביישה וברחה לה.
מי אתה בכלל כשזונות עייפות מהדקות את שדי הקרב-
כשמאהבות צעירות מתהדרות בך-
ולומדות לא להמית אותך בשגרה
ועוזבות אהובים צעירים שעודם באיבן, לכאוב את חסרונך, כאילו שלא היית חסר גם אם היו ממשיכים- עוד קצת יחד...
מי אתה בכלל כשמשוררים שיכורים מתעקשים להפיח בך רוח ונושפים בך שירים שנושרים עם הזמן.
מי אתה בכלל כשאנשי עסקים עשירים מזלזלים בך, וקונים להם גוף יפה עם עיניים כחולות, או מחליפים מכוניות.
מי אתה בכלל כשהיה שם זוג צעיר שהתרגש והאמין בך.
מי אתה בכלל כששיר אהבה בוכה את חסרונך.
מה שלומך בכלל, אולי אני יכולה לראות אותך?
לא במישהו שילך לו כדי לעורר בי געגוע
כי אתה לא געגוע.
אפשר אולי להפגש?
בוא כשאני לבד- אני מבטיחה לך לשמור עליך ולהגן עליך מפני כולם
בוא כשאני לבד, בוא עכשיו.

אז
אתה רק תכנע כשפי לוהט חולניות יכבוש בטירוף בגופך
אתה רק תכנע כשבקדחנות- אוביל אותך מיוסר וזקור לסתום פצעים שנפערו בי.
אתה הרי תהיה מתחתיי כשתנהם ותגליד עסיס ותבריא.
אז קח לך חלקה של טירוף-
רק הפעם ללטף את חלקת הבשר הלבן
ואז כנוע לרכון בין רגליי ללקק בפצעי. עוד לפני שיגליד.


אחד הבטיח לי שיהיה טוב בפברואר. ביקש שאביא לו את תחתוניה של דומיניק ואיחל לי נסיעה ללא אכזבות.

האחר, כבר חוזר לתכנן מבנים וחלל בבריסל. שנינו לא הצלחנו להרדם הלילה, כל אחד ער במיטתו.
הוא בא אלי כשעוד חושך, בדיוק לפני הזריחה.
ופתאום בוקר, ואני באה אליו מהלילה- חצי בן אדם חצי אסון,
יש בי ריחות של מותר
אני לא מריחה נכון.
את ואני זה פוטומונטאז': של לילה, של עירום, תשוקה, בתוך בוקר, בתוך בגדים, בתוך מכונית.
הוא אומר לי את זה- אני לא עונה.
זה סתם ריחות של מותר, אני מריחה לא נכון.
לא פורצת מסגרות- סתם לא רואה אותן.
הרמזור מתחלף, אולי גם אני אבוא לפריז, נפגש ברחוב כך סתם, נשכב ונאהב,
אח"כ נאכל תאנים ונצחק על מוכר העיתונים מפינת הרחוב, נו מה את אומרת אפשר?
את יפה!
הבגדים הולמים את הכנפיים,
אם תפרשי כנפיים- תקרעי את הבגדים
עירום יפה לך.

כל כך הרבה מאמצים אנחנו עושים לעטות על עצמנו שקרים של רוח.
וכשאנחנו מספיק רוחניים: כדי שדברים מוצקים כמו זין לא ישברו אותנו. בדיוק אז נשבר לנו הזין.
אחר כך אנחנו פוגשים בחור- שמודד את הנשמה וחוצב עד הגוף.

איש יפה, לא איש של הבטחות, הוא כבר ראה הכל בחיים,
והוא נבהל פתאום, כל כך נבהל. הוא מזהה את כל החומרים מהם אני רוקחת לו ייאוש.

עכשיו,פריז.

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=239
לא רוצה תגובות
17.09.03
18:39
מציאות של טרם

" אהובתי היא כמו ארץ מדבר. לא מתמסרת קל אם בכלל. להצגות שלי היא לא קהל.
אפילו שרוצה אותי כבר, לא תתן להתקרב, לא תעתר.דווקא אז אני אוהב אותה יותר.
אהובי הוא כמו ארץ מדבר. דוקר כצור, צורב כעקרב, חודר לעצם כרוח קדים קרה.
אפילו שרוצה אותי כבר. מייבש אותי לראות אם אשאר. דווקא אז אני אוהבת אותו יותר.

כבר מזמן הייתי עוזבת אלמלא הייתי חושבת שאמצא בו מים מתוקים. "

מי שתמיד בשיריו הצליף במציאות. ועכשיו אתה ואני מצליפים האחד בשנייה. מצליפים ונשארים.
התנגשויות של שתי מכוניות בסיבוב.

אריק. זה האריק הראשון שלי.
אנחנו עוד לא ממש מכירים. נסיון ראשון שלא עלה יפה.הרבה חוסר הבנה ואז ההתרחקות.סופשבוע של קרבות ואז ההתפייסות.
אחרי שכבר הציפו אותי כמעט חצי ליטר אלכוהול ומשהו דמוי תוגה. פתאום עצוב לי בשבילו, מפני שברור שהוא בכלל לא מודע לכוחו.והמחשבה הזאת, האם הוא באמת לא רגיש מספיק לקלוט שלא ככה היה צריך לנהוג בי או שהוא פשוט לא חושש להפחיד אותי, לא חרד עליי? ממשיכה להדהד בראשי.
אמנם שבעתי ממשול על לבבות קטנים היודעים רק לענות אמן על כל מוצא שפתי, היודעים רק להעריץ בעוורון, רק לקבל ולא לתת מאום. ותרה אני אחר מי שיעצים בי את תחושת החיים. נותנת לך להכנס דרך הסדק הצר. אבל יודעת ששנינו נשלהב זה את זו עד כדי כך שלא נוכל לרסן עוד את עצמנו.
ואז יאוש וכאב. הכאב הסמוי המחטט בעמקי ישותי, ישותך.

אנחנו יותר מדי דומים. לא רוצים בהכנעה, רוצים בעלייה מתמדת. אף פעם לא לשחק בבינוניות גמורה. ואולי יותר מדי חושקים מכדי להפסיק לצפות.
נדמה כי כל חיי אני מכינה את עצמי למצב של אהבה מטורפת. מערכת יחסים שהיא רצף של התפרצויות וולקניות.
יש הרבה מן המפתיע, מן האי רציונאלי או השרירותי להכעיס בדרך שבה בונים אנחנו את הסיטואציות הדרמטיות הקיצוניות האופייניות לנו כ"כ. בדרך שבה אנו מפגישים את כל הנפשות הפועלות בסיפור שבנינו במקום אחד בלי כל הכנה מוקדמת.
אולם דומה כי רק נסיבות מוזרות אלו מכריחות אותנו להחשף בבת אחת בלי כל אפשרות של התחמקות מפני הגורל, אל מול התוצאה הבלתי נמנעת של כל המעשים, הרגשות המחשבות.

כשעמדתי והתבוננתי בבית ההוא, מעוררת את כל כוחותיי הנרדמים לקבל את פנייך.
אור לבן של צהריים מלהיט מרצפות לאורך הפרוזדור המוביל לחדרך.
ולמה אנחנו בעצם כל פעם מחדש משליכים את עצמנו בלי שמץ של הרהור אל לב לבו של כבשן החיים.
הופעתך השתקנית חיפתה על סערה פנימית ועל הרגשת זרות מתמדת. ואני בשלי מנסה באמירות כל סבך להתיר ואז חוששת שמא שוחקת מדי את פרטיותך ונסוגה לאחור מנסה להשיב מעט ממה שגזלתי. ואתה לא תמיד מפרש את מחוותי כפשוטן, לעתים מוצא בהן תסמינים לאיבוד עניין.
אני כמו ספינקס שחדה לך חידות. ואתה ממשיך וצופה בספינות פורקות מטענים.
תקוות יפות קמו בי. חוששת שמא מאמציי מועדים לתבוסה.
הלא יכולתי להגיד לך השד יודע מה, להמציא כל מיני המצאות, להשען לך על הכתף, ללטף את צווארך, לנשק לך באוזן, להציג לפנייך כל מיני גחמות קטנות, מוזרויות ומניירות חביבות שמכוח השפעתן לא היית נמלט, כמובן. אבל הן גיליתי שדי אפילו בקרבה הזעומה ביותר ביננו, בשהייה משותפת באותו החדר, בשמיעת פסיעותיך כשאתה חולף לידי, בכדי שקיפאון יתגנב לתנועותי.
קפאון המתחלף תוך רגעים מספר בערגה נושנה המפעימה את הדם.
אני מתרחקת ממה שאין מרחק ממנו. העיר תלך בעקבותיך.
מחפשת בעיני את החלון, הוא כבר פתוח, אך ההקלה הגדולה לא באה, ואז עוצמת את עיני לשוטט בדמדומי תת ההכרה שלי עד תחלוף הספינה השחורה.
הוא רוכן לעברי ללחוש בעורפי, כי כל העונג שהוקרב, כל הזדמנות שהחמצנו לועגת לנו עכשיו. אמרי לי שוב את שמך, ואני אמרתי.
העיניים הפיוטיות שלך חופרות בי במבטן, הכל מתרסק בתוכן למערבולת רכה של צבע ואור.
למולן תווי פניך הקשים. במגע ידי מנסה להאציל רכות נמהרת על מצח, על עיניים, על שפתיים. היכן שהיתה כויה היתה לחישה מהירה.
באמצע חבוקים אנו ואין אלא קרום חדיר למחצה של שפיות. אט אט אני חשה שאני מאבדת את יכולת ההתנגדות. אט אט התבונה נוטשת. כל מגע שלי, כל מבט שלך, כל אמירה משחזרים מתוכנו עוד שכרון. מתרגמים ללשון זרה את האש, את הגעגוע, את הצער הזורמים בעורקינו.
אתה מהמם אותי בתאוות הגוף והנפש ואני לא ריסנתי את עצמי, לבסוף נכנעתי, מוסרת את גופי להנאות חושניות, לחזיונות התענוג.
ואז מספר לי סיפור ישן ששמעת כשהיית קטן. ואני נטרפת מהריח שלך.

לבסוף מטים את הראש לאחור ונרדמים.
ובחלומי קרוואג'ו האמן הדגול מחכה לרגע של ההשראה האלוהית בכדי לסיים את ציור ראש המדוזה שלו. אני מתבוננת מקרוב, הפנים בציור הם פניך שלך. והנה זרועות המדוזה היוצאות מראשך פורצות מהבד ועוטפות אותי כמו סוגרות עליי את כל מה שנאצר בך במרוצת השנים.ידי מדוזה מימין שולחות אליי את עולמך האירוני, חסר היציבות רצוף הספקות המסתורין, והקריסות הקרבות. ומשמאל הרבה ניצוצות של התעלות, עוצמה,ריקוד מתהולל, להבה, חסד ואצילות.
טבעת חנק.
אני נשארת לעמוד במקום, הן לא אירא מפני תשוקותיי. ופתאום הכל נעלם, הציור, אתה ואני. רק קרוואג'ו נותר לעמוד שם. השתחררות סמאנטית.
אני מתעוררת. נוגעת בכתפך בעדינות אתה פוקח עיניים ומביט בי במבט אבוד שהיה בו גם ניצוץ פראי, כאילו לא הבנת מיהי הנערה הזו היושבת כה קרוב אליך.
הבהלה שוב מכה בי נמוך
האם תוכל להלחם בכל השדונים הזעירים הללו המרקדים על כתלי לבבך? האם אמצא בך את העדינות והטוהר שאליהם אצמא? או שמא אנחנו מנסים להתקין לנו אושר מלטיפות מקריות.
כל מה שביקשתי היה אותו רגע שקט שבו תאחז את גורלי ותלטף אותו בשקיקה סביב לבך.
ואולי חסר כשרון אתה לאהוב.ואולי אינך מסוגל להפקיד את נפשך בידי מישהו.
אני לא מוצאת נחומים באשליות ולא מסוגלת להתמודד עם החשש שמא כל רגע מישהו עלול להדליק את האור באולם ויתגלה לי כי הכל חזיון כוזב, תעתוע. חיבור של שני אנשים שגדול מהמציאות ויכול להתקיים רק בחלום.

הציור השבועי לילד.

אילנה ואריק יצאו למסע משותף. כשאילנה אוהבת כולם יודעים מכך. הכל חשוף וגלוי.
ואילו לאריק קצת קשה להביע.
עזרו בבקשה ילדים לאריק, לגלות את מה שמסתתר שם בפנים.
ספרים יוגרלו בין הזוכים.

http://www.uhm.nu/inc/content.php?entryID=220
(הסוף.)