אודות אילנה
אילנה

שם: אילנה
גיל: 23
היא מפצלת, היא מפוצלת, היא מולידה את עצמה ותוך כדי כך מתרוקנת ונהרסת כמיקרוקוסמוס וכמקרוקוסמוס.
היא תרד אל בין הקליפות כדי להעלות את הניצוצות, או תפוצץ את הקליפות מעוצם הניצוצות שבתוכה.
פרטים נוספים: דיוקן עצמי

08.12.02
19:58
רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים

" כך עמדנו שם- ילדים מוכי טרוף, מפזזים במלבושים שאיש עוד לא לבש, מדברים כפי שאיש עוד לא דיבר, נשבעים אהבת עולם בפאות נכריות, בצמדים מחורזים, הורגים איש את אחיו בחרבות של עץ. שואגים הצהרות אמונים כוזבות לאחר הבטחות נקם נבובות- וכל תנועה, כל העוויה, נגוזה חיש ברוח הנטושה, הפקדנו את כבודנו בידי העננים, וציפורים פוחות האזינו לדברינו. אתם לא מבינים?
אנחנו שחקנים- אנחנו היפוכם של בני אדם!

אנחנו שחקנים...נתנו את זהותנו במשכון, מתוך בטחון גמור במוסכמות של אומנותנו: שיש מישהו שצופה בנו. ואז, בהדרגה, נעלם המישהו.
וכולנו נלכדנו, חסרי אונים."


"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", המחזה המבריק שהעלה את טום סטופארד כמעט בן לילה למעמד של אחד המחזאים הבולטים בדרמה העולמית.
ב1990 העלה סטופארד את הגרסה הקולנועית למחזה המציבה במרכזה את דמותם של שתיים מהדמויות השוליות המופיעות בהמלט מאת שייקספיר. הערב מוקרן הסרט בערוץ 23.

רוזנקרנץ וגילדנשטרן, צמד החצרונים, שבמחזהו של שייקספיר אין אנו יודעים הרבה על עברם, פרט להיותם חבריו ללימודים של הנסיך, שהוזעקו בחשאי ע"י המלך קלודיוס על מנת שיתהו על קנקנו של ידידם המלט ויעמדו על פשר עצבותו המסוכנת.
השניים מסתובבים בחצר אלסינור, מתבייתים על מהלכיו של המלט ואין להם חיים משל עצמם מעבר לתפקודם כמרגלי המלכות.
כבר במחזהו של שקספיר אין הם יודעים הרבה על נסיבות העלילה ומה משמעותה של מעורבותם בפרשה. המידע הנמסר להם מפי המלך הוא דל ושקרי ברובו. סטופארד אינו משנה את הסיטואציה התפקודית של רוזנקרנץ וגילדנשטרן אלא הוא מכוון אליה את אורות הזרקורים ומשנה את הדגשיה של ההירארכיה העלילתית השקספירית. הוא מתמקד בדמויותיהם של שני החצרונים, שמבלי לזכות בקידום מעמדי או פוליטי מוזנקים אל מרכז העניין הדרמטי.סטופארד מיישם רעיון שאני בטוחה שכולם הוגים בו כאשר הם צופים בסרט או קוראים ספר, המחשבה והסקרנות הזאת לדעת מה עולה בגורלן של הדמויות המשניות ומה היה קורה אם לרגע היו נותנים להן את קדמת הבמה.

זוהי קומדיה אבסורדית, מצחיקה ועצובה כאחד.שעוסקת בחוסר האונים של האדם מול הכוחות המופעלים על חייו ומתארת את ניסיונו הנואש להיאבק בכוחות האלה ולשנות את גורלו הקבוע מראש.
הוא מספק לנו מצד אחד הרבה רגעי צחוק ומן העבר השני הרבה רגעים "ששוברים בהם את הראש".
רוזנקרנץ וגילדנשטרן מעבירים את זמן הצפייה בחידודי לשון, במשחקי שפה נוסח ויטגנשטיין וחקירות הגותיות.

"רצוני מכתיב את גורלי. בתוך תוכי במקום שדבר אינו גלוי לעין, אני במהותי, אדם הזורק מטבעות דו עציים ומהמר כנגד עצמו, כדי לכפר בחשאי על עבר שכוח."

המסלול הבלתי נשלט של הגורל עולה כבר בפתיחה מתוך דימוי הטלת המטבעות שמהלכה סותר כביכול את חוק ההסתברות הרציונאלי.השתדלו לא ללכת לאיבוד כשאתם צופים בסצנת פתיחה זו.
דמוי זה של כפייה וחרות משתכלל במפגש עם השחקנים שמתוקף הויתם המקצועית מפקיעים את הפעולה מחופש הרצון. אין הם מחויבים למהות העלילה שהם מעלים כי אם לאופן ביצועה בלבד.
הדימוי המרכזי של החיים כמשחק תיאטרון שזור בעלילה ומגדיר את הוויתן של הדמויות השקספיריות ומודגש בנוכחותה החוזרת של להקת השחקנים המשעשעת.

"אנחנו נולדים כנראה עם טעם המוות בפינו. עוד לפני שנדע לכנותו במילים, עוד לפני שנדע שיש מילים. והנה אנחנו מגיחים בדם ובצריחות וכבר ידוע לנו כי למרות כל המצפנים שבעולם, יש כיוון אחד בלבד והוא אינו נמדד אלא בזמן."

מוטיב המוות המופיע יותר ויותר ככל שהעלילה מתפתחת מאפיין את מסעם של השניים אל קצם הבלתי נמנע .


מסתבך והולך, הולך ומסתבך,
אנחנו שרויים רוב הזמן במצב חסר ודאות ובחוסר בטחון קיומי. כשגילדנשטרן תוהה מה עליו לעשות במצב כזה, עונה לו השחקן שחוסר ביטחון הוא המצב המצוי, "אתה לא משהו מיוחד". וכל שעליך לעשות הוא לנוח. להגיב. זה מה שכולם עושים. אדם אינו יכול לחיות את חייו אם הוא תוהה על מצבו בלי הרף.

(הסוף.)