אודות רינה
רינה

אוהבת סוכריות על מקל, צבעי קריולה בתיק והמון מחברות, מנקה את החדר רק כשהיא נדבקת לרצפה,
קונה דיסקים בתקציב של האוכל, קונה ספרים בתקציב של החשבונות וחיה על במבה בלי טלפון.
כותבת וכותבת וכותבת (לעצמה).
מדברת עם עצמה בעיקר.
סורגת צעיף סגול, תופרת לבבות מלבד שותה קפה טחון שחור בלי חלב ועם אחד וחצי סוכר.
היא בת 22 וקצת וכבר מפחדת מ - 23. כבר עוד מעט בת 25 ופחות איכפת לה.
רוצה שיהיה לי טוב. (דהה) רק האיך עוד לא ברור כל כך. אבל עובדת על זה.

11.12.02
14:44
מה הלאה, לעזאזל

נמאס לי. ממש נמאס לי.
נמאס לי מלא לדעת מה אני רוצה. נמאס לי ממליון האופציות האפשריות.
נמאס לי להתאהב ברעיון לעשרים שניות ואז להגיע למסקנה שגם זה לא זה.
מה זה 'זה'?
מה זה ה'זה' הזה שאני מחפשת כאחוזת אמוק?
אני מחפשת משהו שיפסיק את הגירוד הפנימי הזה. מגרד לי מבפנים ואני לא מגיעה לנקודה.
שיטת האלימינציה לא עובדת. איפה אני לא רוצה להיות? כאן. אז איפה כן. אהה. הגענו לבעיה המרכזית. לא יודעת.
מה אני לא רוצה לעשות? את מה שאני עושה עכשיו. מה אני כן רוצה לעשות. עוד בעיה.

לפעמים אני מייחלת להוולד בזמן או במקום שבו דברים היו פשוטים להחריד. באיזה חור בקצה העולם שבו האופציות הן בין לגדל פרות ללגדל חזירים. בלי שאני אצטרך "לממש את עצמי", "לגלות מה האני האמיתי שלי רוצה לעשות", "למצוא סיפוק עצמי בעבודה", "לחיות בהרמוניה עם היקום", "להיות שלמה עם עצמי".
די.
כן, אני יודעת שהזכות לעשות את הבחירות עבור עצמך היא זכות נפלאה. אני יודעת שבתקופה הזאת בה אדם יכול לבחור לעצמו איך החיים שלו יראו היא תקופה נפלאה. אני יודעת שהכרה בכוח פנימי זאת תחושה נהדרת.
אבל אני לא יכולה להתמודד. כל החופש הזה. כל האפשרויות. כל ההחלטות שאני צריכה לעשות. שאלה פשוטה כמו "מה את רוצה לעשות?" גורמת לי לברוח בדמעות.

אז אני מוצאת את עצמי עושה פחות ופחות בחירות. מוצאת עבודות שבהן יש לי מינימום אחריות, שבהן הראש שלי יכול להיות בגודל של תחת של אמבה, וזה מספיק בשביל להגיד שאני עושה עבודה מצויינת.
אני לא יוצאת עם גברים חדשים, כי אני מפחדת להיתקע עם האחד הלא נכון. אני חוזרת לישנים כי לפחות רע מוכר עדיף על רע לא מוכר.
אני לא מהמרת, אני לא מסתכנת ואני די אומללה תודה רבה.

אני רואה אנשים חיים חיים פחות שיגרתיים. אני רואה יצירתיות ואומץ וקפיצות ראש למים עמוקים וקרים. אני רואה אנשים אמיצים. חזקים ונפלאים שאומרים זה מה אני רוצה, וככה זה יהיה. ואני מתה מקנאה. אין לי כוח לראות אותם ממילימטר. תעזבו אותי מהחיים המלאים והמאושרים שלכם.
אז אולי אני ארגיש פחות לא מוצלחת.

אני רואה אנשים משקיעים 200% מעצמם. עושים שמיניות באויר. עובדים קשה. מגשימים חלומות. אני לא מסוגלת לקנות ספר בחודשים האחרונים, כי אני לא יודעת מה לבחור.

והגירוד הפנימי הזה, זה שאני לא יודעת איך להרגיע, רק עם סיגריות ואלכוהול מוזיקה, לא מפסיק.

(הסוף.)