דברים של עומר
עומר אחד

פתאום כבר בן 25.
זה מרגיש לי מוזר.

תל אביבי מתחיל. סטודנט מתחיל. מקווה להתחיל עוד כל מיני דברים בעתיד הקרוב.

מתאהב על ימין ועל שמאל בדמויות שלא אכיר לעולם. מתכנן יום אחד לעשות משהו גדול. משהו שיזכרו אותי בגללו.

אם הייתה לי מצלמה, הייתי מצלם את השמיים של השקיעה של אתמול.
(אם הייתי מרגיש שאני יודע איך, הייתי כותב - אבל אני מעדיף לצלם.)
היו בהם המון צבעים, ועננים שנראו כאילו ילד שיחק ומשך אותם מסביב לעצמם. כמו בסרטים.
זה אמנם סימן שמתחיל הקיץ, ושנגמר לי החורף, אבל זה עשה לי טוב.
אנשים ודברים שעומר אוהב:

(רשימה חלקית במיוחד)

11.01.03
00:58
עוד יום

7:30. אמא העירה אותי, אמרתי לה שאני לא אמור לקום. כיביתי את השעון.
בתוך חלום הבנתי שזה לא חכם לכבות את השעון, כי אין סיכוי שאני אתעורר ככה בזמן.
בשעה עשר ושש עשרה דקות התעוררתי. בשעה רבע לאחת עשרה התחיל יום הצילום. בשוק הפשפשים. הגעתי לשם באחת עשרה וחמישה, לא ממש פספסתי משהו.

מפחיד להסתובב שם ולצלם. אף אחד שם לא ממש שמח בקשר לזה.
אחר כך שנקין. ביקור אצל אחותי, שמתי את הפילם לפיתוח, אבא הגיע, והלכנו לאכול. ד"ר שקשוקה.

אחר כך חזרתי לטייל בשינקין. ב- 14:30 קיבלתי קונטאקטים. רואים שהתחבאתי, שפחדתי מהמבטים שלהם.
בגינה של שנקין היתה איזו מסיבה של עלה ירוק. דיברתי קצת עם נטע, הרבה יותר חכמה / מודעת משאני מצפה ממשהי לגילה. עוד שנקין ועוד שנקין ועוד שנקין. אני אוהב להסתכל על אנשים מהצד.

ואז כבר בערך חמש בערב. הלכנו לראות דירה להשכרה.
ניסיתי לדמיין כמה אני אתרגש כשזה יהיה חיפוש דירה בשביל עצמי.

בחזרה הביתה. למחשב. ואז הלכנו לסרט. קייטי הולמס שוב מפחדת ממישהו.
מתישהו לקראת האמצע החלטתי שזה נורא נחמד שפתאום משקיעים באיך שהסרט נראה על המסך, ולא רק בסיפורים. בסוף החלטתי שהייתי מעדיף סוף אחר.

הסעתי את יעל הביתה, והמשכתי הביתה. עייף ומרגיש שאני על אוטופיילוט. כאילו עוצראת התמונות שמסביבי בראש שלי כדי להסתכל כמו שצריך.
ילדים על ספסל מעשנים נרגילה. ועוד ילדים על ספסל אחר, מעשנים נרגילה, ועוד קבוצה - מעשנים נרגילה. ...איפה אני שוב?
קבוצה נוספת. כולם שמחים ולבושים באפור חוץ מילדה אחת, בלונדינית עם שיער חלק וסוודר ורוד, שיושבת בצד ומסתכלת בעיקר על הרצפה.

ושוב יושב מול המחשב, כותב באייסיקיו:


omer. (00:45 AM) :
i was going to say i know exactly what you mean by not feeling anything, then tell you i think maybe you're not really supposed to feel anything right away, and that television has gotten to you.

but then i read about you not being able to stand it, and realised i have no idea what i'm talking about.

יום בחיים. כל כך הרבה, ושום דבר בעצם. ולא ממש יודע איך אני מרגיש בקשר לזה.
ריק אולי.

(הסוף.)