אודות אילנה
אילנה

שם: אילנה
גיל: 23
היא מפצלת, היא מפוצלת, היא מולידה את עצמה ותוך כדי כך מתרוקנת ונהרסת כמיקרוקוסמוס וכמקרוקוסמוס.
היא תרד אל בין הקליפות כדי להעלות את הניצוצות, או תפוצץ את הקליפות מעוצם הניצוצות שבתוכה.
פרטים נוספים: דיוקן עצמי

16.02.03
17:07
שיכרון מעמקים

בראשית ימי העולם, זאוס התרגז על האלים למחצה- פרומתאוס ואחיו אפימתאוס. והחליט להביא עליהם אסון בעטיפה יפה. במצוותו יצר הפייסטוס מאדמה וממים צלם אישה יפיפייה, נתן בה קול ונפח בה רוח חיים. אתנה לימדה אותה תפירה ואריגה, הלבישה אותה בשלמת כסף וכיסתה את פניה בצעיף רקום. לשערותיה ענדה נדר זהב. אפרודיטה נסכה עליה חן שמעורר תשוקות אכזב ודאגות, ואלות החן ענדו לה עדיים. הרמס נטע בנפשה מרמה וחוסר בושה, וסיגל לה כשרון לשקר, לבגוד ולהוליך שולל. את העלמה הזאת שנקראה פנדורה ליווה הרמס אל הארץ ומסר אותה לאפימתאוס. אפימתאוס שש לקבל את פנדורה וכך עפ"י המיתולוגיה באו הסבל והדאגה על בני האדם. לאפימתאוס הייתה תיבה שחורה עשויה עץ, בה שמר את כל הדברים המסוכנים והלא נעימים לבני האדם. תיבה זו הוצפנה בחדר מיוחד בארמון. פנדורה הוזהרה לבל תכנס לחדר ותפתח את התיבה. אך סקרנותה גברה עליה, ויום אחד בעת העדרו של פרומתאוס מהארמון היא הערימה על השומרים ונכנסה לחדר, פתחה את המכסה ומיד פרצו מתוכו כל העמל, המחלות, הצער, אי הצדק, הכעס הייאוש ונפוצו בעולם כולו. אפימתאוס הצליח לסגור את המכסה ולשמור את התקווה , זאת ששוחררה בסופו של דבר כדי לחזק את לב האנשים למרות כל הרע.

למה אני מלאה אתכם בסיפורי מיתולוגיה אתם שואלים.
פנדורה פותחת את התיבה וכל תחלואי העולם מתעופפים החוצה. מי החליט שפנדורה היא אישה? גברים. 


ובכן בשבוע שעבר שודר בערוץ 23 סרטו של פאבסט הגרמני "תיבת פנדורה" המבוסס על שני מחזות שכתב פרנץ וודקינד. שם מגלמת לואיז ברוקס האגדית את דמותה של לולו.
סיפורה של לולו, נערת אשפתות תמימה המפלסת לעצמה דרך בחיים והורסת את חיי הגברים המתאהבים בה. היא מקסימה, נחשקת, מסוג הנשים שכל גבר יכול להתאהב בהן. בה בעת יש לה דעות משלה ולא אכפת לה מה אנשים חושבים עליה, היא לא משחקת לפי הכללים שהאחרים משחקים לפיהם. בחורה עם אומץ אבל יחד עם זאת שברירית מאוד. נאמר על לולו כי היא מודל נשי של ברייה בלתי מוסרית לחלוטין. אינפנטילית, אדם ללא חמלה. גברים יוצאים מן הדעת בגללה. היא לא מתכוונת לפגוע באף אחד. אבל המאהבים שלה נגררים זה אחר זה אל ההתאבדות, לאובדן השפיות, להשפלה,- כל זוועה שאפשר להעלות על הדעת. וודקינד אמר שלולו היא לא דמות אמיתית שהיא התגלמות של מיניות קמאית.

לולו, אותה דמות פאם פאטל נחשקת, בעלת אישיות, חזקה, מרתק, מינית, ובו בעת מרתיעה, שגברים, המציאו היא בעצם לוח ריק והגברים משליכים עליו את שאיפותיהם. הם ממציאים אותה. בדיוק כפי שהגברים ממציאים את הנשים שהם רואים בסרטים.
הם כל כך רוצים בה, ומתפארים שאם רק יחפצו בכך יצליחו להשיג ולביית אותה. בעוד שמה שמקנן בתוכם הוא החשש הגדול שמא אותה הדמות אכן טורפת גברים כמו שמספרים.
זאת הצרה, זה סיפור של גברים וגברים כרגיל לא יודעים מהחיים שלהם.

שבויים בדימויים הם לא מבינים שמוטב לחשוש מדברים מאשר להשתעמם מהם.
אוזניים להם ולא ישמעו, עיניים להם ולא יראו, וגם להבין הם לא ממש מסוגלים.
יקירי, פתחו את הנקבוביות שלכם לעולם. תתחילו להבחין במה שקורה סביבכם. אהבה בניגוד למה שאתם נוטים לחשוב היא עבודה שחורה, צריך ללכלך את הידיים, אם תירתעו שום דבר מעניין לא יקרה.
בזמן שאתם נרשמים לחוג פועלי הבניין הקרוב למקום מגוריכם אל תשכחו באותה הזדמנות לקחת את טופס ההרשמה לחוג הלוליינות, שם אולי תלמדו דבר או שניים על ענייני יחס נכון ואיזון. כי יש למצוא את המרחק הנכון בין אנשים. קרוב מדי הם חונקים אותך. רחוק מדי והם נוטשים אותך. איזון כבר אמרנו, זה שם המשחק. איזון התפקידים.
שמענו, שמענו. אתם רוצים אהבה אבל לא רוצים לאבד את העצמיות שלכם. אתם רוצים שהנשים באיזשהו אופן יגנו עליכם מפני העולם אבל בו בזמן משתעשעים במחשבה לשמור על אפשרויות פתוחות. השתוקקות לנשים אחרות בתבל מונעת מכם את החשיפה והפגיעות שיש באהבת אישה אחת בלבד. לכן אתם מוצאים בזה משהו מרגיע ממש, לדעת שבכל רגע נתון כששוב יתקפו אתכם האויבים הישנים- חוסר המנוחה, השעמום, התחושה ששוב רימו אתכם. תוכלו לזרוק את האישה שלצידכם, מותירים אותה לתהות על כל בזבוז הזמן והרגשות.
נרעשים לקראת הדבר הטוב הבא.
למה לכם להתפתות לאשליה הגדולה?
אוי החופש החופש. זיכרון מטושטש שמעצים את תחושת המחנק שלכם כשאתם מהלכים בסמטאות האהבה.
תנו לי רגע לרענן את זיכרונכם הדהוי. המתח והפחד של להיות לבד, רגעים ארוכים של אי ודאות ואימה. כשבעצם העולם ממשיך לפעום מסביבכם. אתם חוששים להתעורר לתוך מציאות רגילה. כמו תמיד משתוקקים למה שכבר היה לכם או יותר גרוע למה שכבר יש לכם. תשוקה שמעוררת אי שקט.
מגייסים את מיטב הכוחות להיות נחושים וישירים. קובעים פגישה בשבע עם הגורל.
למה, למה בכלל להשקיע כל כך הרבה מאמצים ואנרגיה, תחסכו מעצמכם.
הרי מיד לאחר שאתם משיגים את הנשים הנחשקות האלה אתם אף פעם אבל אף פעם לא יודעים מה לעשות בהן. מתבוננים בהן, ביצורים הרכים והמורכבים האלה שמעוררים בחלקכם רגש עדינות וזהירות ובחלקכם רגעי שיתוק ובלבול. לא מסוגלים לשאת את עוצמת הרגשות. עומדים חסרי ישע מול העולם
( חוסר ישע שהופך פחות ופחות שובה לב עם השנים). חוזרים על אותן טעויות כמו טיקים של ראש ממשלה עייף. מתנערים מדרך הפעולה מתנערים מהתוצאות. מחכים שהנשימה תחזור לתקינותה. ובסופו של דבר מחליטים לא להחליט.

אוי החיים ללא אהבה הם שעמום אחד ארוך.

אם הייתם מדברים מדי פעם אולי היינו מצליחות להבין מה קורה במבוכי הנפש העקומה שלכם. אבל מאיזו שהיא סיבה אתם בוחרים לשתוק. האם אתם באמת רוצים לברוח? האם אין לכם דחף להוציא את מה שהוצפן עד כה בבטן?
אם רק הייתם מוכנים ליטול חלק בכל זיוני השכל שלנו על יחסים ורגשות. אם רק הייתם למדים לזכות בחורה במחמאה ומבט הערצה ואולי אפילו להשחיל מדי פעם הלצה חריפה, אולי הייתם מצליחים להפוך את הנסיעה המייגעת הזאת אל הלא נודע למשחק מרומם רוח שכל הנמצאים באותו מעמד משתתפים בו.

אבל הרי בכל זאת משהו כובל אתכם להישאר. משהו גורם לכם לשקוע בהזיות על אהבה אדירה ורבת עוצמה שתהפוך אתכם למשהו טוב יותר.אחת כזו שבכוחה לגאול אדם מן הכאוס של עצמו.
אתה רואה איך בקלות אדם יכול להפוך למאמין.
אז אתה מאוהב או סתם מעביר את הזמן?
ואולי תפסיק כבר לגרור את החיים.
מה צבע העיניים שלי בחושך? אתה נושם את ריח החיבוק?

אנחנו מזהים דברים לפי מה שמנוגד להם, שחור-לבן, ים-יבשה, ביבי-טיבי, גלידה-חזרת, גבר-אישה.
אנחנו שונים זה מזה בדיוק באותה המידה שאנחנו דומים. הנשגב והמגוחך.
סוד קטן שאולי הוא כבר סוד גלוי, גם אנחנו לא יודעות מהחיים שלנו. גם לנו נמאס לפעמים ואנחנו מחפשות אחר אותה שלווה טהורה, חופש תנועה, ויומיום שאינו מורעל בסבל ודמעות של אהבה, משחקי חיזור, יתקשר-לא יתקשר, ניפגש שוב או לא ובגידות. גם אנחנו מבינות שהפגיעות שלנו נובעת מכך שכל החולשות שלנו חשופות בפני הצד השני.
אנחנו רוצות להקרין דמות פאם פאטל מפתה, נחשקת, החלטית ועצמאית, אבל רוב הזמן נמאס לנו לכשף מרוב יופי כשאנחנו רובצות על ספה בפיג'מה. ולא אכפת לנו מדי פעם לשאוב מהחיבוק שלו חוזק ועוצמה ולגרום לו להרגיש מלך.
אנחנו רוצות להאמין שאנחנו טורפות גברים לארוחת בוקר, צהרים, ערב. ובוחרות לעשות מה שאנחנו רוצות עם מי שאנחנו רוצות. אבל ברגע שאנחנו נמצאות במחיצתו של ההוא שגורם לנו להתרגשות כפייתית, פתאום המחשבה, להגביל את עצמנו לגבר אחד למשך שישים שנה לא כל כך נוראה.
אידיוטים גמורים, כמו שאתם רואים, יש בשני הצדדים.
ובכל זאת אצלנו יש נכונות יותר גדולה. הדמיון שלנו ממשיך לייצר חלומות של אושר ומערכות יחסים מוצלחות הרבה אחרי ששלכם כבר הפסיק. אהבה ייחודית כפי שקרתה לאדם אחד פעם אחת בחיים.

אני חייבת לכם סוף לסיפור המיתולוגי שם למעלה. אז בסופו של עניין אחרי כל הבלגנים עם התיבה, אפימתאוס נשא לאישה את פנדורה וממנה עפ"י המיתולוגיה באו לעולם נשים והולדה.
כנראה שבאמת משהו כובל אותנו להישאר ואבק פיות הוא הסבר טוב בדיוק כמו כל הסבר אחר.

שהאידיוט האחרון שיוצא יכבה את האור.

(הסוף.)