אודותי
עמית

נולדתי בשנת 1980, בבי"ח רוטשילד בחיפה.
"ארבע שמונים, אה צווי פיסאלאך" הכריז הרופא.
מאז עברו 22 שנה.
ישנתי, אכלתי, צחקתי, בכיתי, אהבתי, כעסתי.
הנני כאן.

22.02.03
14:43
סיפורי רכבת (1)

קם בבוקר, בקושי גורר את עצמי מהמיטה.
ממהר להתארגן כדי להספיק לאוטובוס.
יורד בתחנת הרכבת.
מחכה שתגיע.
מביט בפרצופים העייפים.
מנסה לתהות על קנקנם.
והנה היא מגיעה.
רץ לתפוס מקום.
מתיישב.

זהו חלק מהשגרה היומית שלי ושל אלפי קצינים, חיילים ונגדים (או בקיצור: ג'ובניקים).
בל תטעו, אינני אחד מאלו שעבורם השגרה היומית הזו היא סוף העולם.
אינני מסתובב בפרצוף של תשעה באב בעוד אני גורר את רגלי לעוד יום בקריה.
אני משתדל למצוא את הדברים הקטנים שהופכים את הנסיעות הללו לרגעים ששווה לזכור.
רגעים אלו, בתוספת פק"ל רכבת (ספר + דיסקמן + פאקט של 24 דיסקים + זוג בטריות ספייר), הופכים את השגרה לפחות מייגעת. וגם הייאוש נעשה יותר נוח.

פתחתי את פינת סיפורי רכבת כדי לחלוק כמה מהרגעים החביבים האלה.
כל פינה תכיל סיפור או שניים מקורותי ברכבת.

כוך
כל ג'ובניק צפוני יודע שאין סיכוי למצוא מקום ישיבה על הישירה של 7:00 אם עולים בתחנת חוף הכרמל.
האופציות היחידות הן עמידה או ישיבה במעבר.
מסתבר שיש פתרון יותר טוב !
מרכיבים דרושים:
1 כוך בין שני תאי ישיבה.
1 אדם קטן מידות.
1 מעיל.
1 תיק.
דרך ההכנה:
ראשית יש למהר ולמצוא כוך פנוי (כזה שלא עומדים לידו).
לאחר מכן יש לבחור בין שתי מתודולוגיות פעולה:
ראש בפנים או ראש בחוץ.
הראשונה מאפשרת שקט יחסי וחושך מרובה. עם זאת, ייתכן שיהיה קצת מחניק, שם בפנים.
השניה מאפשרת איוורור יחסי ואור מתכוונן (בהתאם למידת ההסטה של המעיל מעל הפנים), אך מכילה בחובה סכנת דריכה/מחיצה. ייתכן כי חיילים עייפים וגמלונים לא ישימו לב ויבעטו בראש המבצבץ. ייתכן כי עגלת המזון המאיימת ("משהו לאכול, משהו לשתות, סנדביצ'ים, חטיפים, עיתונים, תשבצים") תתנגש בכם חזיתית.
לאחר שיש לנו מתודולוגיה, נוכל לתקוף את הנושא ישירות:
נכנס לתנוחה הרצויה, נשען על התיק ונתכסה במעיל.
לאחר כחמישים דקות נקבל שינה לא רציפה, מלווה בטלטולים ובצלצולי סלולארי מרובים.
תבלו.

המתכון באדיבות חיילת יפיפיהה עם גלילון ותג של באלי"ש.
תודה לך שהפכת עוד נסיעה למהנה ומעניינת.

(הסוף.)