אודות רינה
רינה

אוהבת סוכריות על מקל, צבעי קריולה בתיק והמון מחברות, מנקה את החדר רק כשהיא נדבקת לרצפה,
קונה דיסקים בתקציב של האוכל, קונה ספרים בתקציב של החשבונות וחיה על במבה בלי טלפון.
כותבת וכותבת וכותבת (לעצמה).
מדברת עם עצמה בעיקר.
סורגת צעיף סגול, תופרת לבבות מלבד שותה קפה טחון שחור בלי חלב ועם אחד וחצי סוכר.
היא בת 22 וקצת וכבר מפחדת מ - 23. כבר עוד מעט בת 25 ופחות איכפת לה.
רוצה שיהיה לי טוב. (דהה) רק האיך עוד לא ברור כל כך. אבל עובדת על זה.

25.02.03
00:39
מה עושות האיילות בלילות

מאוחר יחסית בלילה. לא יחסית אלי בזמן האחרון, אבל לכמה אנשים, מאוחר.
הטלויזיה משעממת. כל הדברים הטובים צריכים להיות משודרים דווקא בשעות האלה. לפצות את האומלל שצופה עכשיו בטלויזיה בזמן שכל העולם ישן. אם הוא רואה עכשיו טלויזיה, 90% שהוא אומלל. (היא אומרת "הוא" כשהיא צריכה להגיד "אני", אבל ככה זה מרחיקה את "זה" ממנה ומשליכה את זה על דמות פיקטיבית, אי שם בחלל הפחות קרוב.)

אז היא או הוא או אני לצורך העניין, מחפשים נישנושים במקרר ובארון. רק משהו קטן שיהווה תירוץ להדליק עוד סיגריה (אחרי אוכל, חייבים). ומחפשים. אני, מחפשת.
באינטרנט. שם נהוג לחפש בימים אלו. פעם הייתי מחפשת בספרים. פעם, כשהייתי תיכוניסטית מיוסרת והייתי שוכבת שעות על המיטה ובוהה בארון הספרים שלי, העיניים משוטטות על הספרים שקראתי, מחפשת מה יהלום עכשיו את הלך הרוח המלנכולי שלי (אז המצב רוח שלי תמיד היה מלנכולי. בניגוד להיום שהוא רוב הזמן, מה? עליז?)

קת'רין ויליאמס (תזכרו את השם הזה. חפשו אותו בחנויות. מוזיקה שנועדה לשעות האלה) אומרת לי שעכשיו זה הזמן לברר למה את קונה הכל. ועכשיו זה הזמן לברר למה את מפהקת על הכל. נכון. אין זמן יותר טוב מזה. אבל למי יש כוח?

פעם אהבתי לילות שוממים וריקים. היה משהו מרגש בלהיות ערה כשכולם ישנים, לקרוא, לכתוב, לשבת על אדן חלון ולהסתכל על הירח. ולכתוב על הירח.
היום זה פחות מקסים. יש איזו תחושה שמזדחלת בשקט הזה, משהו שלא קרוב ללרגש או להפעים. משהו שאין בו מן השקט, אבל יש בו מן האפלה. מהריקנות של עוד יום שעבר ושבו שום דבר לא הושג, שום דבר לא השתנה, שום דבר לא בסדר. עדיין לא בסדר. כבר הרבה זמן לא בסדר.

כשיש חושך טווח הראייה מתקצר ואנחנו רואים רק את מה שקרוב לנו. אולי לא הרבה מעבר לעצמנו.

כמה דברים עוד צריכים להשתנות כדי שאוכל לסבול את החושך שיורד? כדי שלא אראה אותו כבר גדול ומאיים שצריך לברוח מפניו לטלוויזיה ומוזיקה ואינטרנט? כדי שהוא יחזור להיות שקט ויפה. כדי שאני לא ארגיש בו כבת ערובה. וכמה זמן עד אז, ומה אני, לא הוא , לא היא, צריכה לעשות כדי שלילות כגון אלו לא יתפסו כמזימה אישית נגדי.

אין תשובה באינטרנט לזה.
וגם לא בספרים.

(הסוף.)