רוית
רוית

בין תל אביב לאצבע הגליל, עוד לא החלטתי איפה אני יותר בבית.

11.03.03
22:57
כוס תה

דוד רוצה שהיא תכין לו כוס תה.
ניגשת למטבח, שמה מים בקומוקום, מוציאה כוס זכוכית מהארון, תיון, עלה של נענע, שלוש כפיות סוכר. המים רותחים. שלושת רבעי כוס מים ולערבב. לא להוציא את הנענע, לא להוציא את התיון. הוא שותה את זה ככה. תנועות שגורות. מוכרות. אוטומטיות. הרגל...

דוד אוהב את התה שלו חם וחזק ומתוק. כשנפגשו, היא חשבה שככה הוא אוהב גם את הנשים שלו. הנשיקה שלו, עם הטעם של הנענע והסיגריה ושאריות הפטרוזיליה מהחומוס שאכלו לפני, נתנה לה תחושה של בית. חשבה לעצמה שהגבר הזה, יהיה הבית שלה. גדול ועוטף ומגונן. רצתה להכין לו את התה שלו בעצמה, לא לשבת במסעדה ולחכות למלצרית כחושה ואדישה שתגיש אותו עם החשבון על מגש של פלסטיק.

דוד נוהם אליה משהו ולא מוריד עיניים מהמסך. יודעת שאסור להפריע לו עכשיו, באמצע פולחן הכדורגל השבועי. מניחה את הכוס על השולחן לידו ומתרחקת. בדרך לחדר השינה, גונבת הצצה במראה שבמסדרון, קולטת את הטרנינג והשיער האסוף למעלה בקליפס של ספרים ומתגעגעת לעצמה. לתחושה שנותנים לה בגדים יקרים, מושקעים, מגוהצים. להנאה הצרופה של מבט האחרון בראי לפני יציאה מהבית, כשכולה לבושה, מאופרת ומסורקת בקפידה, מרגישה ונראית מיליון דולר. אישה.
חולפת על פני המראה ההיא. אולי צריך להוריד אותה מהקיר, את המראה הזאת, ממילא היא כבר לא מראה לה את הדברים שלשמם נתלתה.

בחדר השינה, פותחת את דלת הארון הגדול, עוברת בקצות האצבעות על עשרות השמלות והחליפות שממלאות את תא התליה שבו. שמלת השיפון הכחולה שקנה לה בקאן, חליפת מכנסיים שחורה, משיית, שרכשה לה בלונדון, בעודה חושבת על מבטו המעריץ מלטף אותה בחליפה הזאת, חצאית קטנטנה, אדומה, זו שלבשה לחתונה של בת דודתו ועוררה שערוריה בחוצפתה המתגרה.... בגדים, בגדים, לכל בגד סיפור, עבר, מטען של זכרונות ורגשות התולה יחד איתו על הקולב, מחכה לידה שתוציא ותאוורר ותחדש ימיו כקדם.

מוציאה שימלה שחורה, קצרה, בלי שרוולים, פשוטה לגמרי. מצמידה אותה לגופה ועוצמת עיניים. זוכרת את עצמה בשמלה הזאת, עשרות פעמים. שותה, צוחקת, משלבת זוג רגליים בגרבי ניילון שחורים ועקב גבוה, רוקדת, מסתחררת, מחובקת, נאהבת....
כמה פעמים כבר הרימה את השמלה הזאת מהרצפה בבוקר שאחרי, החליקה את קפליה, כיבסה בעדינות ביד, בגיגית שבאמבטיה, תלתה בדחילו ורחימו לייבוש, גיהצה, החזירה לארון ושבה ולבשה לקראת אירוע מיוחד כזה או אחר... שמלת החלומות שלה. זו שבה התגשמו כל הפנטזיות. זו שבה דוד הציע לה נישואין. זו שבה חגגו את ההריון הראשון, זו שבה הלכה לקבלת הפנים באוניברסיטה, כשהוזמנה ע"י הדיקאן לקבל את המילגה מחו"ל...

פושטת את הטרנינג, כמעט בהיסך הדעת, מצמידה את השמלה המשיית, הקרירה, אל גופה העירום ולובשת אותה. היא עוד מתאימה, אם כי מעט במהודק וברור לה שכבר לא נראית עליה כמו שנראתה בפעם האחרונה שיצאה בה את פתח הבית. אחר כך, לוקחת פיסת צמר גפן ומי פנים ומנקה את פניה היטב, בתנועות מעגליות קטנות. מלטפות. תקיפות. נעמדת מול המראה הקטנה שבדלת הארון ומתאפרת, לאט, בזהירות. מורחת צללית, מושחת קו שחור דק מעל הריסים, מסקרה, מציירת בקפידה את קו השפתיים וממלאה בשפתון אדום סאטן. עדין. בוהק. בוחרת תכשיט מתיבת התכשיטים שלה: שרשרת זהב דקה עם טיפת אודם בקצה. עגילים תואמים.

מתכופפת אל המגירה התחתונה, מרגישה את השמלה לוחצת באיזור הבטן והירכיים, מכופפת ברכיים כדי שלא תיקרע, שולפת גרב ניילון שחורה דקיקה ונעלי עקב שחורות מעור תנין או נחש או אלוהים יודע מה, שקנו יחד במילאנו, לפני עשור וקצת. גורבת, נועלת, קמה מהמיטה, מתנדנדת קצת על העקב הדק, הגבוה, מיישרת את השמלה, שעלתה קצת למעלה ונתפסה באזור העכוז. משחררת את השיער ומברישה אותו, לאט, לאט מאד, מלטפת אותו תוך כדי, מאשרת לעצמה שהוא עדיין רך ונעים למגע. מניחה את מברשת השיער בצד, על השידה ויוצאת למסדרון להביט בראי.

הראי מחייך אליה. מראה לה אותה שוב, זוהרת, מושכת, מעט מלאה יותר מהפעם האחרונה, לא מסתיר את הקמט שנוסף בזווית הפה ובכל זאת, קורץ אליה במשובה ונותן לה את שהיא מבקשת, את האישה ההיא, שאליה התגעגעה. זו שהיא מחפשת בתוך השמלה השחורה הקטנה הזאת והקול של דוד נוהם אליה מכיוון הסלון: "רותי, תביאי עוד כוס תה"....

(הסוף.)