אודות אילנה
אילנה

שם: אילנה
גיל: 23
היא מפצלת, היא מפוצלת, היא מולידה את עצמה ותוך כדי כך מתרוקנת ונהרסת כמיקרוקוסמוס וכמקרוקוסמוס.
היא תרד אל בין הקליפות כדי להעלות את הניצוצות, או תפוצץ את הקליפות מעוצם הניצוצות שבתוכה.
פרטים נוספים: דיוקן עצמי

16.03.03
18:56
צריך יותר בשביל


בערב היא קמה והלכה.
רוני יושב עכשיו מול הראי שבחדר ועושה העויות. פרצופו מתחלף והופך בשניות לכועס, מפחיד או מצחיק. כשהיה קטן אמא הזהירה שאם ימשיך כך לעקם את הפרצוף מול הראי, תצא פיית הראי מתוכו, ובמטה של קסם תגרום לכל העוויות שהוא עושה להשאר לתמיד. רוני חייך את חיוכו החשדן והמשיך לעשות פרצופים רק בחושך, רק מתחת לשמיכה, כשאמא ופיית הראי כבר לא מתבוננות.

בערב לפני שקמה והלכה היא ביקשה שיפסיק לשתוק את עצמו.
היא רוצה לראות שרע לו, היא רוצה לראות שטוב לו, לראות כששנתו נטרפת בלילות, לראות כשהוא נכסף, לראות את הבוז, לראות תשוקה ורעל, יגון וגעגוע.
בערב לפני שקמה והלכה היא ביקשה שיפסיק לשתוק את עצמו. מטיחה בו שסבלנותו כלפי עצמו אינה יודעת גבול, בעוד ששלה נגמרה מזמן.

בערב לפני שקמה והלכה עוד הספיק להביט בפניה. פניה, פני האושר עצמו. הוא מנסה להראות מכאוב, מחכה שיתרומם המסך מעל המרחב הסגור שלו. הגוף כולו צווח, הישארי! עוד רגע ונשבר. שפתיים חיוורות. באמת שהוא אוהב אותה. אבל שוב הוא שותק. שותק כדי לומר הכל. עיניו ריקות. ואז הפחד, הפחד שמא ברגע שיחשוף את חולשותיו ותחושותיו ברגעי האמת, תבוא איזו פייה ותגרום להם להשאר לתמיד, ותזנח אותו כך עירום מול כולם. אותו פחד, מניע אותו לכבוש בזעם כל זיק של חולשה. משוטט בעולמות סגורים שאין לחדור אליהם. התופת בתוכו.

בערב היא קמה והלכה, מול פניו הקפואות מול עמידתו האיתנה שתמיד הייתה לה שם למשענת. אתה יודע שזה לא מספיק היא אמרה, אני רוצה יותר ואז קמה והלכה.
נראה שהוא לא תמיד נוכח כמו שנדמה לו.
והכל מסתכם במזוודה, חיבוק מהיר, שני כלבים, צרור מפתחות, יין שנשפך, הוראות של מחר, תשוקה של אמש.
הרחוב נבוך. באויר עומד ריח של בדידות.
אתה מתחיל לתהות בקשר לעצמך. קודם כל אתה תוהה איך החמצת את כל הסימנים. כי ללא כל ספק הם היו שם. הם היו שם. לא יכול להיות שלא. ובאמת שהוא אוהב אותה.
אנשים הולכים מאתנו מבלי שנצליח להחזיק בהם. למה אתה לא מצליח לומר את מה שחשוב. את מה שהכרחי. את מה שלא רצוי להשאיר תלוי בינך לבינם. הדבר הפשוט שקשה לעשותו.
החזקים נשארים במקום, משנן לעצמו. ושונא את עצמו יותר.

בערב היא קמה והלכה.
רוני יושב עכשיו מול הראי שבחדר, בוכה. העוויות של כאב. זעקה שבאה מבפנים. כי אין ממה לחשוש, אמא ופיית הראי כבר לא מתבוננות בו מזמן. גם לא היא שקמה והלכה.
הגעגועים חותכים לו בחזה. כמה שהיא רחוקה.
העיניים שלו שמביטות בו מהראי בזות לו. הבוז שודאי יציף ויגרוף כגל את כל שאר התחושות, אם רוני לא יצווה על זכרונו את השתיקה.
אז הוא מצווה ושותק. שותק את עצמו.

(הסוף.)