אודות אילנה
אילנה

שם: אילנה
גיל: 23
היא מפצלת, היא מפוצלת, היא מולידה את עצמה ותוך כדי כך מתרוקנת ונהרסת כמיקרוקוסמוס וכמקרוקוסמוס.
היא תרד אל בין הקליפות כדי להעלות את הניצוצות, או תפוצץ את הקליפות מעוצם הניצוצות שבתוכה.
פרטים נוספים: דיוקן עצמי

09.04.03
20:10
making me dizzy

אתמול אחרי ערב לא מוצלח אני יושבת במטבח,
מחפשת בספר של דוד אבידן שורה משיר כדי לתאר
בשיחת טלפון עם חברה מעבר לים שורה מהמציאות שלי.
בין דפי הספר מוצאת נייר חום מקומט. שיר של יונה וולך שכתבתי לבחור אחד מזמן כשעוד דימינו שאנחנו אוהבים.
ישבתי שם על המדרגות מול דלת דירתו. אוחזת בנייר הראשון שנשלף מהתיק, וכותבת בלהט, היד רועדת.
לאה השכנה שלו חולפת על פני, מציעה לי להכנס לארח לה חברה,
אף פעם לא ראיתי את פנים הדירה, אף פעם לא ממש שוחחנו קודם. כבר כמה חודשים אני מבקרת בדירה שלו הסמוכה, ורק קיר חוצץ בין חדר השינה שלה לחדר בו למדתי להכיר אותו. ואני תוהה, אם גם המרחק בין אישה בשנות העשרים המוקדמות לחייה לבין אישה בשנות השבעים לחייה גם כן לא כל כך משמעותי.
אנחנו מתיישבות במטבח, לוגמות מכוס התה שהיא חלטה, לאה מלטפת את ידיי, מחייכת. ויש שלווה ושקט באוויר, וזה מוזר לי,
כי תמיד הוא סיפר שלאה הזקנה החביבה שלו היא אשת שיחה מרתקת.
אבל שתינו שותקות, אולי מודעות אחת לצרכיה של השניה.
אחרי כמה דקות בשתיקה, החמימות של התה והחמימות שבעיניה נוסכות עליי רוגע,
ואני מספרת לה איך אתמול בכביש המהיר הוא אמר שהוא אוהב ואיך אני השבתי לו, שקראתי שיש ציפורים שבכל שנה עוברות את הקצה הדרומי של אפריקה ומגיעות עד הקוטב, וכל זה בגלל האהבה. ואז צחקתי צחוק מטורף כשדמעות בעיני. בכביש המהיר.
ולאה מספרת על שמואל שלה ואיך קיץ אחד כשעוד גרו בארץ ההיא, הגיש לה גחליליות בצנצנת במקום את הכוכבים שהיא כל כך מעריצה. והיא ידעה שבאותו הרגע הוא מגיש לה את אהבתו וליטפה את פניו וקרבה אותו לחיקה וידעה שאותו היא רוצה.
ולאה מספרת עוד על אותו ערב קיץ בארץ ההיא, בו חשה בעוצמתה של האהבה ורעד עבר בגופה, ואיך האינטנסיביות הזאת של האהבה ושל זרם הארועים באותו הערב אמנם נמשכה רגעים ספורים אבל בכל פעם מאז, כשהביטה בעיניו של שמואל נזכרה ברגע ההוא, לקחה נשימה עמוקה וחייכה.
ועכשיו כששמואל כבר איננו מאז פסח השנה שעברה היא יודעת שהכאב שדוקר בחזה בכל פעם שהיא מביטה בתמונתו ונושמת בכבדות, הוא הכאב של אהבה חסרה, והוא לא נמשך רק רגעים ספורים אלא ייסר אותה עד יום מותה.
אני מספרת עליי והיא מספרת עליה וככה עוברת לה שעה.

לאה מביטה בי עמוק פנימה וממלמלת, אוי בלהט שלך שאיבדתי, אני מקנאה. מהלהט הזה יראים.
לפעמים צריך להקשיב ולהפסיק להאבק כל הזמן.

אחרי שעה קלה אני מחוץ לדלתה של לאה והמרחק בין אישה בשנות העשרים לחייה לבין אישה בשנות השבעים לחייה, כבר כמעט ונעלם.
שתי נשים שחיות את החיים בעוצמה ואינטנסיביות.
זו עוצמה שמובילה אל סערות רגש של אהבה ותשוקה, אבל זו גם עוצמה שגוררת אל תהומות נפש של כאב ובדידות.
מול דלת דירתו נעמדתי, עדיין אוחזת בנייר החום ואז מתחרטת מכניסה את הנייר בין דפי הספר הראשון שבצבץ מהתיק ומחליטה שכל הדברים יאמרו אישונים מול אישונים.
ככה אני אוהבת, ככה אני מתרסקת.

עברה כבר יותר משנה מאז. הבחור כבר לא אותו בחור, אני כבר לא אותה אני. ושנינו מנגנים כבר תווי אהבה שונים.
אפילו הנייר החום הוצא אתמול מהספר והושלך לפח.

אבל אנשים לא באמת משתנים.
אני עדיין מגישה טרוף או שמא את הקץ לטרוף.
ואתה ראה אותי והאמן בי.

(הסוף.)