אודות אבי
אבי

 

 

רוצה סיפור
ושיכניס בו
אהבה

17.04.03
19:21
ברלין


כשקנינו את דירת הגג ברובע היוקרתי של ברלין, הכל נראה מושלם. כאילו שכל חלומותינו מתגשמים בבת אחת. כאילו שאנחנו איפה ששאפנו להיות בו עוד מההתחלה. כאילו שטוב.

ואז היא רצתה ילדים. היינו נשואים שנתיים ואף פעם לא יצא לנו לחשוב על ילדים. לפחות לא לי. ופתאום זה צץ. וחשבתי, למה לא, הרי ככה צריך. ככה זה אצל כולם. והבאנו את ברי לעולם. הוא היה חמוד, ובלונדיני, וחכם כמו הסבתא שלו מהצד שלה. והכל היה נפלא. לפחות בהתחלה.

היה ערב אחד בספטמבר. היה מאוד גשום, ואני חזרתי מהלימודים במכללה. היה חשוך, הכביש היה די ריק, וירד מבול. פתאום משום מקום נכנסה בי משאית. לא יודע מאיפה היא הגיחה. היא מעכה את המרצדס שלי לגמרי. טוטאל לוס. וגם אני, ארבעה ימים בבית חולים, ולוויה צנועה בחלקה היהודית של ברלין. וככה יצא שברי נשאר חצי יתום, והיא נותרה לבדה במשחק. אבודה לגמרי. בודדה.

ההורים שלה אמרו לה ממילא שלא תתעסק איתי מלכתחילה. שאני פזיז. נוטה להסתכן הרבה פעמים, גם שלא צריך. וזה לא שהיא לא ידעה את זה בעצמה. זה מה שהקסים אותה. ככה הגענו יחד למצב הנפלא הזה, כביכול, בו גרנו, בברלין. והיה כל כך יפה בברלין באביב, במיוחד באביב ההוא בו הצעתי לה נישואין מתחת פסל ענק של קיסר. היא תמיד אמרה שאני נורא רומנטי, ואני דוקא אהבתי את העיניים הדובשניות שלה. היא לא העריכה את עצמה מספיק. היא חשבה שהיא לא יכולה לבד. שאני זה הכל בשבילה. שבלעדי היא כלום, היא אבודה. ואני כל הזמן חשבתי שהיא ממעיטה בערכה של עצמה. כי היא היא היתה המון, באמת. היה בה כמעט הכל. כמעט.

וככה יצא שביום ההולדת השני של ברי היא היתה הכי עצובה בעולם, והוא לא כל כך הבין על מה המהומה. כשסיפרה להורים שלה, הם אמרו שזה מגיע לה, ושזו שיחה יקרה מעבר לים, ושתרגיש טוב, ושהם ידברו איתה מחר, ושתמסור לילה טוב לברי. הם לא ראו את ברי אף פעם, רק בתמונות, אבל תמיד נדמה היה לה שהסיבה היחידה שהם מתקשרים אליה, ממעבר לים, זה לא בגללה או בגללי, אלא בגללו. לא שזו לא סיבה מספקת, אבל גם היא שם. ועכשיו כשהיא הרגישה הכי לבד, הכי קר, הדבר הכי חם שאמרו לה זה למסור לילה טוב לברי.

לא היה לה אף אחד בברלין. ובלי להרגיש, היא נפלה להרואין. עשתה את הסיפתח עם חברות בפאב, וככה זה התדרדר. וברי כבר גדל, היה בן שלוש. והיא הרגישה פחות טוב מתמיד. פיזית ונפשית. וברי לא ידע מה הולך. היה לו נחמד בכפור הגרמני, וסבא וסבתא הבטיחו שיבואו לבקר בקיץ. הוא אהב את אמא שלו, ובלי ששם לב, וגם היא לא כל כך, היא הפכה למכורה. והיא נהייתה לבנה. והיה לה קר בלילות. והיו לה חלומות רעים. והוא פחד לראות את העיניים שלה. הן היו עצובות, וקטנות, ומפוחדות מאוד. הוא באמת פחד. והתחיל לבכות בלילות, ובקושי ישן למרות שהיה כבר גדול.

והיו הרבה גברים שעברו אצלם בבית, כמו הסמל השחור מחיל האוויר, או התייר ההודי. והיו עוד, וברי כבר לא יכול היה לספור, והוא לא הבין בכלל בכל העסק הזה, והיה די מבסוט מכל החברים החדשים של אמא. המון דמויות אבהיות, כמו שאומרים. הוא לא ידע שזה רק בשביל להמשיך להחזיק את הבית, או בשביל ההרואין, או בשביל העתיד שלו. כי הוא היה צעיר ותמים והיא הלכה והתפוררה בין כל העיסוקים החדשים שאימצה לעצמה.

יום אחד הגיע לבקר אותה יועץ מהעירייה, כשבגן של ברי הבינו שלא הכל הולך אצלם כמו שצריך. ברי דוקא שמח לעוד אורח, וגם היא חשבה בהתחלה שזה רק בשביל הכסף, אבל כשהם דיברו היא הבינה שהוא בא כדי לקחת את ברי ממנה. הוא הציע לה תוכנית שיקום, והיא לא הבינה על מה הוא מדבר, ורק ביקשה שברי יישאר. אם אפשר לפחות עד הקיץ, כדי שההורים שלה יהיו מרוצים. והקיץ הזה שלא הגיע כל השנים האלו, לא הגיע גם הפעם. או שהגיע, אבל בלי ההורים שלה, או ברי, או אני. וככה, לבד, היא הצליחה לשרוד עוד כמה חודשים, וכשכבר הבינה שאין טעם, נפגשנו סוף-סוף שוב. אני הרבה יותר מבסוט מהסידור הזה, הכל מרגיש כמו בהתחלה, כמו באביב. האביב ההוא מתחת לפסל.


(הסוף.)