תמר
תמר

בת 24, סטודנטית לספרות מתל אביב.
מכורה למוסיקה.
אוהבת ארטיק קרח בטעם לימון, קרמבו פסיפלורה וזיתים (לאו דווקא בסדר הזה).
מאמינה שחיוך עושה קסמים ושאם רוצים - הכל אפשרי.
יש האומרים - נאיבית.
רומנטיקנית חסרת תקנה שעורגת לאיש שטרם הכירה.
סוג של אופטימיסטית. עם תעודות.

11.08.03
01:13
ראיית הנולד?

בטח בעוד חודשיים, כשכבר אהיה ממוקמת טוב-טוב בסטודיו המצודד שלי ברחוב הכובשים, אכתוב משהו בסגנון הזה...

מאז שעברתי לגור ליד הים אני חיה כל יום כאילו הוא אחרון ימיי. נא לא לפרש את דבריי כאילו אני מנסה להספיק כמה שיותר, זוהי אינה הכוונה, כלל וכלל לא.
התנהלותי היא כשל חולה סופני שכבר השלים עם מותו הקרב ובא, ועתה אינו מפחד ממנו עוד, שלא לומר מצפה לו בצורה כזו או אחרת. אני יודעת שזו השוואה גרועה, אך היא מתארת את הלך רוחי בעת האחרונה בצורה המדוייקת ביותר. מקיפה את עצמי בלבן, שותה רק תה צמחים ומבלה את רוב שעות הפנאי שלי על המרפסת, בהתבוננות מהופנטת כמעט על הים.
כבר לפני חודשיים החלטתי לעזוב. כל התל אביביות הזו- הרחובות המעופשים, הזיונים המזדמנים ומקומות הבילוי הכאילו מגניבים- לא בשבילי. ודווקא השתלבתי יפה. לרגע שם אפילו הרגשתי שייכת. אבל בעצם...לא.
אז כצעד ראשון התרחקתי ממקום מגוריי במספר החודשים האחרונים- להלן "השכונה". קשה לי להחליט מה היא עשתה לי יותר- טוב או רע- השכונה הזו. מה שבטוח, זה שהיא הפכה לי משהו בפנים, משהו שלא זז אצלי במשך שנים, ואז החזירה אותו למקום, רק שפתאום הדבר הזה כבר לא הרגיש כ"כ במקום. ועכשיו אין שום דבר שאפשר לעשות בקשר לזה.
המעבר הזה לרחוב הכובשים, הוא לא באמת דרמטי. לקחתי לעצמי מרווח ביטחון של 25 דקות הליכה, למקרה שאתחרט. לא התרחקתי באמת.
אך בתוך תוכי ההחלטה הגדולה, הגורלית, כבר הולכת ומתהווה. הסטודיו הזה יהיה מקום המגורים האחרון שלי בת"א לעת עתה, אם לא במדינת ישראל כולה.

-----

שלום. אני נוסעת.
אני עדיין לא יודעת בדיוק לאן או אם זה יקרה בכלל- מוחי הפולני מריץ 1001 תרחישים אפשריים שימנעו מהנסיעה הזו לצאת לפועל, אם כי כיאה לתרחישים פולניים, הם לא באמת מתרחשים במציאות.
מצד שני, מרפי עד כדי כך מוקסם ממני לאחרונה, שקשה לי להאמין שהוא לא יסדר לי איזו התאהבות/פריצת דרך בתחום הכתיבה בקרוב. או שלא.

-----

בתקווה שיום אחד אצליח להחליט החלטה שאהיה שלמה איתה.

(הסוף.)