אודות אילנה
אילנה

שם: אילנה
גיל: 23
היא מפצלת, היא מפוצלת, היא מולידה את עצמה ותוך כדי כך מתרוקנת ונהרסת כמיקרוקוסמוס וכמקרוקוסמוס.
היא תרד אל בין הקליפות כדי להעלות את הניצוצות, או תפוצץ את הקליפות מעוצם הניצוצות שבתוכה.
פרטים נוספים: דיוקן עצמי

17.09.03
18:39
מציאות של טרם

" אהובתי היא כמו ארץ מדבר. לא מתמסרת קל אם בכלל. להצגות שלי היא לא קהל.
אפילו שרוצה אותי כבר, לא תתן להתקרב, לא תעתר.דווקא אז אני אוהב אותה יותר.
אהובי הוא כמו ארץ מדבר. דוקר כצור, צורב כעקרב, חודר לעצם כרוח קדים קרה.
אפילו שרוצה אותי כבר. מייבש אותי לראות אם אשאר. דווקא אז אני אוהבת אותו יותר.

כבר מזמן הייתי עוזבת אלמלא הייתי חושבת שאמצא בו מים מתוקים. "

מי שתמיד בשיריו הצליף במציאות. ועכשיו אתה ואני מצליפים האחד בשנייה. מצליפים ונשארים.
התנגשויות של שתי מכוניות בסיבוב.

אריק. זה האריק הראשון שלי.
אנחנו עוד לא ממש מכירים. נסיון ראשון שלא עלה יפה.הרבה חוסר הבנה ואז ההתרחקות.סופשבוע של קרבות ואז ההתפייסות.
אחרי שכבר הציפו אותי כמעט חצי ליטר אלכוהול ומשהו דמוי תוגה. פתאום עצוב לי בשבילו, מפני שברור שהוא בכלל לא מודע לכוחו.והמחשבה הזאת, האם הוא באמת לא רגיש מספיק לקלוט שלא ככה היה צריך לנהוג בי או שהוא פשוט לא חושש להפחיד אותי, לא חרד עליי? ממשיכה להדהד בראשי.
אמנם שבעתי ממשול על לבבות קטנים היודעים רק לענות אמן על כל מוצא שפתי, היודעים רק להעריץ בעוורון, רק לקבל ולא לתת מאום. ותרה אני אחר מי שיעצים בי את תחושת החיים. נותנת לך להכנס דרך הסדק הצר. אבל יודעת ששנינו נשלהב זה את זו עד כדי כך שלא נוכל לרסן עוד את עצמנו.
ואז יאוש וכאב. הכאב הסמוי המחטט בעמקי ישותי, ישותך.

אנחנו יותר מדי דומים. לא רוצים בהכנעה, רוצים בעלייה מתמדת. אף פעם לא לשחק בבינוניות גמורה. ואולי יותר מדי חושקים מכדי להפסיק לצפות.
נדמה כי כל חיי אני מכינה את עצמי למצב של אהבה מטורפת. מערכת יחסים שהיא רצף של התפרצויות וולקניות.
יש הרבה מן המפתיע, מן האי רציונאלי או השרירותי להכעיס בדרך שבה בונים אנחנו את הסיטואציות הדרמטיות הקיצוניות האופייניות לנו כ"כ. בדרך שבה אנו מפגישים את כל הנפשות הפועלות בסיפור שבנינו במקום אחד בלי כל הכנה מוקדמת.
אולם דומה כי רק נסיבות מוזרות אלו מכריחות אותנו להחשף בבת אחת בלי כל אפשרות של התחמקות מפני הגורל, אל מול התוצאה הבלתי נמנעת של כל המעשים, הרגשות המחשבות.

כשעמדתי והתבוננתי בבית ההוא, מעוררת את כל כוחותיי הנרדמים לקבל את פנייך.
אור לבן של צהריים מלהיט מרצפות לאורך הפרוזדור המוביל לחדרך.
ולמה אנחנו בעצם כל פעם מחדש משליכים את עצמנו בלי שמץ של הרהור אל לב לבו של כבשן החיים.
הופעתך השתקנית חיפתה על סערה פנימית ועל הרגשת זרות מתמדת. ואני בשלי מנסה באמירות כל סבך להתיר ואז חוששת שמא שוחקת מדי את פרטיותך ונסוגה לאחור מנסה להשיב מעט ממה שגזלתי. ואתה לא תמיד מפרש את מחוותי כפשוטן, לעתים מוצא בהן תסמינים לאיבוד עניין.
אני כמו ספינקס שחדה לך חידות. ואתה ממשיך וצופה בספינות פורקות מטענים.
תקוות יפות קמו בי. חוששת שמא מאמציי מועדים לתבוסה.
הלא יכולתי להגיד לך השד יודע מה, להמציא כל מיני המצאות, להשען לך על הכתף, ללטף את צווארך, לנשק לך באוזן, להציג לפנייך כל מיני גחמות קטנות, מוזרויות ומניירות חביבות שמכוח השפעתן לא היית נמלט, כמובן. אבל הן גיליתי שדי אפילו בקרבה הזעומה ביותר ביננו, בשהייה משותפת באותו החדר, בשמיעת פסיעותיך כשאתה חולף לידי, בכדי שקיפאון יתגנב לתנועותי.
קפאון המתחלף תוך רגעים מספר בערגה נושנה המפעימה את הדם.
אני מתרחקת ממה שאין מרחק ממנו. העיר תלך בעקבותיך.
מחפשת בעיני את החלון, הוא כבר פתוח, אך ההקלה הגדולה לא באה, ואז עוצמת את עיני לשוטט בדמדומי תת ההכרה שלי עד תחלוף הספינה השחורה.
הוא רוכן לעברי ללחוש בעורפי, כי כל העונג שהוקרב, כל הזדמנות שהחמצנו לועגת לנו עכשיו. אמרי לי שוב את שמך, ואני אמרתי.
העיניים הפיוטיות שלך חופרות בי במבטן, הכל מתרסק בתוכן למערבולת רכה של צבע ואור.
למולן תווי פניך הקשים. במגע ידי מנסה להאציל רכות נמהרת על מצח, על עיניים, על שפתיים. היכן שהיתה כויה היתה לחישה מהירה.
באמצע חבוקים אנו ואין אלא קרום חדיר למחצה של שפיות. אט אט אני חשה שאני מאבדת את יכולת ההתנגדות. אט אט התבונה נוטשת. כל מגע שלי, כל מבט שלך, כל אמירה משחזרים מתוכנו עוד שכרון. מתרגמים ללשון זרה את האש, את הגעגוע, את הצער הזורמים בעורקינו.
אתה מהמם אותי בתאוות הגוף והנפש ואני לא ריסנתי את עצמי, לבסוף נכנעתי, מוסרת את גופי להנאות חושניות, לחזיונות התענוג.
ואז מספר לי סיפור ישן ששמעת כשהיית קטן. ואני נטרפת מהריח שלך.

לבסוף מטים את הראש לאחור ונרדמים.
ובחלומי קרוואג'ו האמן הדגול מחכה לרגע של ההשראה האלוהית בכדי לסיים את ציור ראש המדוזה שלו. אני מתבוננת מקרוב, הפנים בציור הם פניך שלך. והנה זרועות המדוזה היוצאות מראשך פורצות מהבד ועוטפות אותי כמו סוגרות עליי את כל מה שנאצר בך במרוצת השנים.ידי מדוזה מימין שולחות אליי את עולמך האירוני, חסר היציבות רצוף הספקות המסתורין, והקריסות הקרבות. ומשמאל הרבה ניצוצות של התעלות, עוצמה,ריקוד מתהולל, להבה, חסד ואצילות.
טבעת חנק.
אני נשארת לעמוד במקום, הן לא אירא מפני תשוקותיי. ופתאום הכל נעלם, הציור, אתה ואני. רק קרוואג'ו נותר לעמוד שם. השתחררות סמאנטית.
אני מתעוררת. נוגעת בכתפך בעדינות אתה פוקח עיניים ומביט בי במבט אבוד שהיה בו גם ניצוץ פראי, כאילו לא הבנת מיהי הנערה הזו היושבת כה קרוב אליך.
הבהלה שוב מכה בי נמוך
האם תוכל להלחם בכל השדונים הזעירים הללו המרקדים על כתלי לבבך? האם אמצא בך את העדינות והטוהר שאליהם אצמא? או שמא אנחנו מנסים להתקין לנו אושר מלטיפות מקריות.
כל מה שביקשתי היה אותו רגע שקט שבו תאחז את גורלי ותלטף אותו בשקיקה סביב לבך.
ואולי חסר כשרון אתה לאהוב.ואולי אינך מסוגל להפקיד את נפשך בידי מישהו.
אני לא מוצאת נחומים באשליות ולא מסוגלת להתמודד עם החשש שמא כל רגע מישהו עלול להדליק את האור באולם ויתגלה לי כי הכל חזיון כוזב, תעתוע. חיבור של שני אנשים שגדול מהמציאות ויכול להתקיים רק בחלום.

הציור השבועי לילד.

אילנה ואריק יצאו למסע משותף. כשאילנה אוהבת כולם יודעים מכך. הכל חשוף וגלוי.
ואילו לאריק קצת קשה להביע.
עזרו בבקשה ילדים לאריק, לגלות את מה שמסתתר שם בפנים.
ספרים יוגרלו בין הזוכים.

(הסוף.)