תמר
תמר

בת 24, סטודנטית לספרות מתל אביב.
מכורה למוסיקה.
אוהבת ארטיק קרח בטעם לימון, קרמבו פסיפלורה וזיתים (לאו דווקא בסדר הזה).
מאמינה שחיוך עושה קסמים ושאם רוצים - הכל אפשרי.
יש האומרים - נאיבית.
רומנטיקנית חסרת תקנה שעורגת לאיש שטרם הכירה.
סוג של אופטימיסטית. עם תעודות.

17.10.03
22:51
"ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב" (עברי לידר)


למה זה בעצם? למה האחד בהכרח צריך לבוא על חשבון השני?
זה כמעט חודשיים שלא כתבתי שום דבר ראוי. זה כמעט חודשיים שמשהו טוב קורה לי. טוב מאוד אפילו. ועכשיו, כשלפחות בראש שלי ישנו איום על הטוב הזה, אני ממהרת לנצל את המומנטום, שלא יאבד.
זה כמעט חודשיים של-לא כתבתי שום דבר ראוי. לגרפומנית שכמותי, זו סיבה מספיק טובה לפשוט רגל או, לכל הפחות, להיכנס לפאניקה.
אומרים- חשוב לחיות את הרגע. הדילמה הזו, בין ההתמסרות הטוטאלית לאינסטנט לבין הקתרזיס הפרטי שלי, מעשה ידיי להתפאר, עוד תוציא אותי מדעתי. באיזשהו מקום עמוק בפנים יודעת, שאם לא אחדל להתעסק בה, כל שיוותר לי הוא לכתוב על מה שהיה.
זה כמעט חודשיים שלא כתבתי שום דבר ראוי.

*** שום מילה על מרפי ***

יכול להיות שאני קופצת למסקנות מהר מדי וזוהי סתם עוד תקופת יובש. כך או כך, משהו כמעט-ראוי הצלחתי לחלץ מבין אצבעותיי לאחרונה. מקווה שתאהבו.

"הוא תמיד היה קצת מוזר", פתחה ואמרה. "סוג-של עטלף, תלוי במהופך על העץ, תלוש לגמרי מכל מה שקורה סביבו". היא הושיטה ידה לעבר שולחן הקפה המאולתר ולגמה מכוס הלימונדה שמזגה לעצמה אך דקות מספר קודם לכן. "היו שאמרו עליו שהוא מטורף, ולא יכולתי שלא להודות שיש בזה שמץ של אמת, שהרי אי אפשר לומר על אדם, שמאוהב באות ה', שהוא שפוי בדעתו לחלוטין. לי, לדוגמא, היה ברור לחלוטין שלא היה מתעניין בי מלכתחילה אילולא שמי היה הלית. תמיד היה מתרגז כשאנשים היו הוגים אותו כ'עילית', או, גרוע מזה, 'עלית'. מעולם לא התמיד בעבודה רצינית, ואילולא היה מתגורר עם אימו המבוגרת סביר שהיה משוטט ברחובות, חסר כל. כלום לא היה מודע למצבו? זאת, ככל הנראה, לא אדע לעולם". היא עצרה לרגע, נאנחה עמוקות ואז המשיכה:
"לפרקים חשבתי שהתגבר על האובססיה שלו, אך פעם אחר פעם נתבדיתי מחדש. לפני כחודש וחצי ביקרתי אותו בביתו ונחרדתי לגלות, שקישקש על קירות חדרו את המילים: 'נהדר', 'הדום' ו'הילה' באותיות ענק, כאשר האות ה' שבהן מודגשת בלורד אדום. 'זוהי אהבתי', הפטיר לנוכח מבטיי המוזעזעים כמעט ושב לעיסוקיו.
"גמלתי בליבי לעשות מעשה. קניתי בריסטול ענק וכתבתי מצידו האחד את המילה 'אהבה' ומצידו השני את המילה 'הרס'. בדיעבד אני לא יודעת למה עשיתי את זה, אולי חשבתי שזה יאזן אותו קצת אם יבין, שבכל דבר יפה יש גם משהו קצת מכוער ולהיפך.
"הוא לא לקח את זה יפה, בלשון המעטה. הוא הלך סחור סחור באומרו, שאין לבריסטול הזה שום משמעות מעבר לזו, שהרסתי את אהבתו כלפיי, ודרש שאסתלק. למחרת בבוקר ערגה טלפנה אליי וסיפרה לי.
"ועכשיו הירח מלא שוב, ירח להיעדרו, חודש להיעלמותו, והוא טרם נמצא. בשבועיים הראשונים לא פסקתי מלחפש אחריו, אני חושבת שבעיקר בגלל שהאשמתי את עצמי במה שקרה ולא מתוך חשש אמיתי לגורלו, שהרי הוא בחר להיעלם, כך עולה בבירור מהמכתב שהשאיר, ומעבר לכך, למעט לבקש בפירוש שלא יחפשו אחריו כתב כמעט הכל. והיום, חודש אחרי, אני יכולה לומר בפה מלא שהגעתי לידי השלמה שהוא לא אמור להימצא, לא משום שהוא לא ראוי לכך חלילה, אלא פשוט משום שהוא שייך לאותם אנשים
שאושרם אינו תלוי בדבר ובטח לא בנו, וניטיב עימם אם נניח להם. וכל שנותר לי הוא
להתגעגע אליו, ולקוות..."

(הסוף.)