אודות רינה
רינה

אוהבת סוכריות על מקל, צבעי קריולה בתיק והמון מחברות, מנקה את החדר רק כשהיא נדבקת לרצפה,
קונה דיסקים בתקציב של האוכל, קונה ספרים בתקציב של החשבונות וחיה על במבה בלי טלפון.
כותבת וכותבת וכותבת (לעצמה).
מדברת עם עצמה בעיקר.
סורגת צעיף סגול, תופרת לבבות מלבד שותה קפה טחון שחור בלי חלב ועם אחד וחצי סוכר.
היא בת 22 וקצת וכבר מפחדת מ - 23. כבר עוד מעט בת 25 ופחות איכפת לה.
רוצה שיהיה לי טוב. (דהה) רק האיך עוד לא ברור כל כך. אבל עובדת על זה.

25.10.03
22:17
חבר שלה, אתה חסר לה

"ואם ארוץ מהר ואם לא אמעד,
אולי שוב ניפגש."
(קרני פוסטל)

ההורוסקופ היומי שלי בעיתון ממשיך לספר לי עליך. מה קורה עכשיו ביננו, איך עלי לנהוג איתך, כאילו שביקום מקביל כלשהו אני ואתה ממשיכים להתקיים. כאילו שזה יכול היה להיות גם אחרת. שטעות אחת, החלטה פזיזה או פיתול של הגורל גרמו לנו לפנות בדרך אחת ולא אחרת. ושבסך הכל, הכל עדיין קרוב וחי, אבל ליד.

איך אנחנו נראים? שם ביקום המקביל הזה שבו היום אני צריכה להקדיש לך יותר תשומת לב ואתמול הייתי צריכה ללת לך מרחב נשימה?
אני אפילו לא יודעת איך אנחנו נראים כאן. גם כאן התפצלו הדרכים. שלי ושלך. את שלי אני מכירהכשאני עוצרת למפיק זמן כדי לחשוב על זה. אבל את זה אני לא אוהבת לעשות, אז אני שמה על ניוטרל וממשיכה הלאה.
את שלך אני מנחשת, וכל יום מנחשת אחרת. לפי מה שאני רוצה לראות ומה שאני רוצה להרגיש. בודד ומתייסר? פוחד? במסע הרס עצמי מרוב געגועים? מתהולל ושיכור מהחופש? שמח שנפרדנו?
הקנאה מציירת לך בנות לוויה. מאהבות דגולות, אינטלקטואליות סקסיות, חברות טובות להניח את ראשך על כתפן ולהתנחם.
כל אחת מצטיירת בדמיוני טובה יותר ממני. ורק בגלל שהן שם, איתך, ולי לא ניתנה הזכות הזאת. ואולי ניתנה והרסתי. אולי נתת לי אותה ואתה הרסת.
אם אתה בודד, בטח תסתיר את זה במגוון פעילויות, מסיבות, נסיעות לאורך הארץ. בלילות לא תישן. אולי גם לא תדע למה. (באמת לא תדע?)

החלל שמילאת חסר אותך. אני מסתובבת בעולם הקטן שלי עם חור. לא רק בתוכי, לידי. כל הזמן. ויש לחלל הזה צורה שלך. אני עדיין ישנה על הצד "שלי" של המיטה. האמצע נראה לי מגונה כמעט. הצד השני זר לגוף שלי כמו מיטה במלון. אני ישנה במיטה הזאת כבר חמש שנים. יותר ממה שהייתי איתך, ובכל זאת... התרגלתי לישון איתך.

ואני רואה אותך מרחוק, ואני רצה אליך. כי אני לא יודעת לא לרוץ אליך. לא יכולה לתת להזדמנות לדבר איתך לחלוף. ולכמה דקות, וכשיש לי מזל, אז לכמה שעות, החלל הזה לידי, כבר לא ריק.
ולכמה דקות, גם אני לא.
ריקה.


(הסוף.)