אודות רינה
רינה

אוהבת סוכריות על מקל, צבעי קריולה בתיק והמון מחברות, מנקה את החדר רק כשהיא נדבקת לרצפה,
קונה דיסקים בתקציב של האוכל, קונה ספרים בתקציב של החשבונות וחיה על במבה בלי טלפון.
כותבת וכותבת וכותבת (לעצמה).
מדברת עם עצמה בעיקר.
סורגת צעיף סגול, תופרת לבבות מלבד שותה קפה טחון שחור בלי חלב ועם אחד וחצי סוכר.
היא בת 22 וקצת וכבר מפחדת מ - 23. כבר עוד מעט בת 25 ופחות איכפת לה.
רוצה שיהיה לי טוב. (דהה) רק האיך עוד לא ברור כל כך. אבל עובדת על זה.

15.12.03
19:24
mistake

אני מדברת שבועות על להסתפר. אולי אפילו קצוות בסגול.
אילנה כותבת דברים שמתרוצצים לי בקצה התודעה והיא יודעת לצייר אותם.
יש לי בחילה.
פיונה אפל שרה i want to make a mistake, why can't i make a mistak ואני שרה איתה בראש שלי, כי אני באוטובוס ולא נעים לי לשיר בקול רם.
גם בבית אני לא שרה בקול רם, כי אני לא לבד.
אני אף פעם לא לבד מספיק.
ואף פעם לא ביחד מספיק. הכל יותר מדי ולא מספיק בבת אחת.
קלף הטארוט של הכוהנת הגדולה הוא הסימנייה בספר שלי. היא יפה ובשמלה לבנה, והיא מחזיקה רימון ביד אחד ונרקיסים ביד השנייה.
אני לא יודעת מה זה אומר.
יש לי רעיונות בראש שאני לא מעזה לייצר.
יש לי צרכים שאני לא מעזה למלא.
יש לי קול קטן בראש שנשמע כמו גולום משר הטבעות שלוחש לי ללכת כל הזמן מהכל.
החיקויים שלי של גולום מפחידים אנשים כי אני עושה אותם ממש טוב.
אני ראיתי את שר הטבעות הראשון והשני 5 פעמים כל אחד. כי אני אוהבת עולמות שבהם הטוב הוא לבן ויפה והרע מכוער ומגעיל. הרבה יותר קל ככה לזהות מי זה מי. ואנשים שמרגישים את הפחד ועושים למרות זאת. ואנשים שמוכנים למות כי יש משהו יותר חשוב מהחיים שלהם.
והבחורות יפות. חבל שהן לא נלחמות יותר. אין כמו בחורות יפות עם חרב. אבל בשביל זה יש את להרוג את ביל.
אני הולכת ברחובות תל אביב מאוחר בלילה וחושבת שלא קר מספיק. ושחבל שאין לי שיער קצר עם קצוות סגולים. ושאין לי חרב. ושאני בכלל לא יפה. ומה לעזאזל מסמלים הנרקיסים וכשאני אגיע הביתה אני אשמע את פיונה שרה שוב ושוב אני אצטער על שאני לא יכולה לקחת כאבים ולהפוך אותם למשהו יפה, כי אז לפחות הכאב שווה משהו.
ואני אחשוב שאני לא מלאך, אבל שאני יכולה לזהות מלאכים וזה לא פחות חשוב, אולי אפילו יותר, ושהאמנתי בי ובך כמו שחלק מהאנשים מאמינים בקיומם של מלאכים. בעוורון, בלי להתייחס למה שכל העולם אומר, בלי קשר למציאות ובאושר הגלום בעצם היכולת להאמין בדבר כל כך שברירי.

(הסוף.)