אודות אבי
אבי

 

 

רוצה סיפור
ושיכניס בו
אהבה

23.01.04
18:46
יהונתן


יהונתן תמיד היה קצת פסיכי. היתה בו מן סוג של פסיכוזה חיננית. לא נושכת, לא שורפת, והכל בתנאי שלא מתקרבים אליה יותר מדי. כי הפסיכוזה שלו, על כל מעלותיה הרבות (והיו לה מעלות רבות), היו בה גם קצוות חדים, שעדיף היה ליישות האקראית להישמר מהם.

יהונתן וכרמל היו סיפור אהבה, כמעט מהרגע הראשון שיצא לי להכיר אותם. נפגשנו שלושתנו כמעט באותה עת (הם הכירו ימים ספורים לפני שהופעתי), והקליק המשולש בינינו היה חוויה שלא ארצה לשכוח. הם אמנם מהר מאוד התחברו לכדי זוג, מה שבקושי פגע בכימיה בינינו. הם היו שני חבר'ה אדירים. שני חבר'ה יקרים מאוד.

ערב אחד, כשיצא לנו להביט בערב יוצרים צעירים, יהונתן שאל אותי האם אני מעשן. לא היססתי - אמרתי לו שכן. בכלל, התפלאתי שהוא שואל אותי שאלה טרוויאלית כזו. כלומר, הוא מכיר אותי. הוא יודע שאני מעשן. הוא רואה את הנובלס על השולחן. ואז, ירד האסימון. התנצלתי בפניו. אמרתי לו שאני לא נגד, ושלא יבין לא נכון. אני פשוט חייל, וכרגע, זה ממש לא בשבילי. יהונתן הסמיק. אני הסמקתי. יהונתן יצא, וחזר תוך כמה דקות.

תמיד שימחה אותי הגישה של יהונתן לחיים. הוא היה מתרגש מכל הגיג זעום, כאילו שהיה בו עולם ומלואו. אחד הדברים שאני תמיד אזכור לו לטובה, הוא הטעם המוסיקאלי הנפלא שלו. אני חושב שיהונתן היה אחד האנשים שהשפיעו עלי מוסיקאלית באופן הרב ביותר. להאריפרסאד צ'אוריסיה, למשל, הוא חשף אותי אחרי שחזרתי שפוף מפסטיבל רוחניות מטונף. אחרי צ'אוריסיה, הדרך לזאקיר חוסיין, וממנו לצלילים ולפיוטים הציוריים מהמזרח הרחוק היתה קצרה. חשתי התרוממות רק מלהקשיב לתיאורים הציוריים שכרך יהונתן במוסיקה הזו. הוא ללא ספק היה המגזימן הכי גדול שיצא לי להכיר. כשכל שבוע הוא היה נותן לי להקשיב "לדיסק הכי טוב שהוא שמע בחיים שלו", מהר מאוד הבנתי עם מי יש לי עסק. אבל שלא יובן לא נכון - הדיסקים שלו היו חוויה רוחנית-מוסיקאלית שלא אשכח, כנראה, לעולם. אבל, נו, הוא היה פסיכי.

אני זוכר יום קיץ אחד, לפני אולי שלוש שנים, שכרמל ויהונתן באו לבקר אותי בכפר. יהונתן היה מעט מודאג, כי המכונית שלו עשתה רעשים קצת לא טובים והוציאה עשן, וביקש שאביא לו בקבוק מים ממש גדול, כדי לנסות לקרר שם את העניינים. הבאתי לו. הוא החנה את המכונית תחת עץ לימון, ונגע בה בעדינות עד שנרגעה. יצאנו לסיבוב רגלי קצר, שתינו קפה, חזרנו ללמון טרי כשהשמש כבר כמעט שקעה, ונפרדתי מהם לשלום. הם היו אנשים נהדרים, כרמל ויהונתן. קשה לי לתאר עד כמה. מיד אחרי הביקור הזה, העניינים ביניהם התחילו להתפורר. הפסיכוזה שלו, עם הפסיכוזה שהחלה להתפתח גם אצלה, הביאה את היחסים ביניהם לגסיסה איטית. כמה חודשים עברו, והם הלכו איש-איש לדרכו. שניהם היו שבורים, אבל גאים. עם שניהם נשארתי בקשר.

בוקר אחד, כשפגשתי ביהונתן, שנראה היה די תמוהה וטרוד בענייניו הפסיכוטיים, הוא סיפר לי, כמעט לחש, שהוא הגיע להארה. "הכל בתנועה - הכל זורם", הוא חזר ואמר לי כמה פעמים. נפרדנו במהרה לשלום, כי יהונתן אמר שהוא ממהר למקום כלשהו. בימים שלאחר-מכן, חיפשתי אותו הרבה, אבל נדמה היה שאין זכר לעקבותיו. אחרי כמה ימים הוא חזר. הוא סיפר לי שהיה אצל אח שלו, בהרים בעין-כמונים. הם חולבים שם עיזים, קוטפים זיתים, מקיימים את עצמם מאיתני הטבע. יהונתן היה מוקסם מהחיים האלו, והבטיח שכשרק יהיה לו איך, הוא יעבור לגור שם. הוא סיפר לי שהוא עשה שם מדיטציה בעירום על איזה הר, וסינן ככה בשקט, בין משפט למשפט, ש"הכל בתנועה - הכל זורם". כשניסיתי לשאול אותו שוב, למה הוא מתכוון כשהוא אומר את זה, הוא סיפר לי שוב על ההארה. כשניסיתי לחקור מעט יותר, להבין מה זו בדיוק הארה, ומה בדיוק קרה לו שם, הוא לא ממש הסביר. "כשזה יקרה לך, אתה תבין" הוא אמר. ואני הכרתי את יהונתן. הכרתי אותו טוב. כולם סביבו כבר התחילו להתרחק ממנו, הוא שידר כלפי כולם סגירות ואגרסיה, ואני, כך נדמה לי, הייתי היחיד שהיה מסוגל לתקשר איתו באופן שפוי יחסית. אני אהבתי להקשיב לו. אהבתי אותו. ועם הזמן הוא נעלם.

את החיבוק האחרון שהוא נתן לי, אני משום מה מתקשה לזכור, למרות שאני זוכר שהיה כזה חיבוק. קצת מוזר לי, כל עניין הזיכרון הזה. מסיפורים שיצא לי לשמוע ממכרים משותפים, הבנתי שהוא תכנן לארגן פסטיבל קולנוע ומוסיקה עצום בהרי ירושלים. הוא גם תכנן להציג יצירות שהוא צייר בגלריה בעלת-שם בתל-אביב, שלדבירו, אוצרת הגלריה כמעט בלעה את לשונה כשראתה את איכויות יצירותיו. יהונתן היה איש של מילים עצומות. איש של יומרות גרנדיוזיות. איש מעט פסיכוטי, שהכרתי פעם. בימים אלו, אמרה לי פעם מכרה משותפת, הוא אמור להיות על איזה הר בהימלאיה, בדרך לאחת מארבע עשרה הפסגות היחידות בהימלאיה שכף-רגל אדם מעולם לא דרכה בהן. אני לא יודע עד כמה נכון הסיפור הזה, כמעט כמו שאני לא יודע עד כמה נכונים היו רוב הסיפורים שסיפר לי יהונתן.

אני נזכר ביהונתן הרבה בימים האחרונים, כי אני לא מפסיק לחלום עליו. הייתי לפני שבועיים בתל-אביב, וראיתי גרפיטי על אחד מהבניינים, בו נכתב "הכל בתנועה - הכל זורם". הצמרמורת שהכתה בי באותו הרגע, כמעט ולא עוזבת אותי עד היום. אני רואה בחלומותיי את חיוך המיליון דולר של יהונתן, כשהוא הולך בשלג עם כובע פונפון, ומספר לי בהשתפכותו האופיינית על הדיסק החדש של פט מתיני. אני לא יודע אם פט מתיני באמת הוציא דיסק חדש. אני כבר לא כזה בקיא בעסקי הג'אזז מאז שאין לי את יהונתן שידחוף לי דיסקים מרתקים לידיים. אבל אני חושב שלאט-לאט אני מתחיל להבין את מה שיהונתן ניסה להגיד לי כל הזמן. את מה שעמד למול עיניי כל אותו הזמן, אבל משום הסיזיפיות והסטיגמטיות המרגיזה שלי כלפי יהונתן והכביכול פסיכוזה שלו, סירבתי לקבל. אני חושב שאני מואר. 


(הסוף.)