אודות שני
שני

"ורק אחרי שניצחה באליפות הנעיצה,
הוציאה סוף סוף את עיניה לחופשה הכל כך נחוצה"
'ילדה נועצת' / טים ברטון

a website.

07.06.04
04:32
.

התבנית בהתהוותה.
דפוס הדינמיקה ביננו. כמו חוט כעס שנע בין אחד לשניה, וחוזר חלילה.
"you're not making any sense"/
והנה, הגיע הרגע בו הושלמה הסינתזה.
מדוע אני חושבת על אהבה במונחים כה שליליים, מדוע אני כה פוחדת מההשלכות שלה, מרגישה
ניצודה על ידי הדבק הזה שמחבר ביננו.
ההשפעה היא ברורה ובלתי נמנעת, אבל אני לא יכולה פשוט לתת לזה לקרות.
אני נאבקת בזה, ובכך רק מגבירה את האפקט.
שוב המונחים הרפואיים. כאילו זו קללה, מחלה. או אולי הפחד מהתמכרות לנחמה.
אולי הכל אלו סימפטומים של אותו פחד נטישה מוכר וישן, אולי הכוח המניע החדש של האנושות.
הכל נע במעגליות אדירה של חוסר בטחון. עולם שלם דורש אהבה אבל לא מוכן לתת אותה חזרה.
ומה לי ולאהבה. אני תמיד הייתי לבד, במובן זה או אחר,
לבד באותה נקודה על גג הבנין השני בו אני משקיפה במתרחש דרך חלון חדרי ומהרהרת
"כך זה צריך להיות" או אולי "איום ונורא".
"כמה את מעשנת, תראי כמה את נוירוטית".
"הבדיחות שלך באמת לא מצחיקות".
"אלוהים, תעריכי את הרגע הזה. זה הדבר הכי מקסים שאמרו לך בחיים".

שלא כפי שמתארת המורה בדוני דארקו, פחד ואהבה אינם הקצוות הקיצוניים ביותר של הסקאלה-
הם, ככל הנראה, נמצאים בדיוק באותה נקודה.

(הסוף.)