תמר
תמר

בת 24, סטודנטית לספרות מתל אביב.
מכורה למוסיקה.
אוהבת ארטיק קרח בטעם לימון, קרמבו פסיפלורה וזיתים (לאו דווקא בסדר הזה).
מאמינה שחיוך עושה קסמים ושאם רוצים - הכל אפשרי.
יש האומרים - נאיבית.
רומנטיקנית חסרת תקנה שעורגת לאיש שטרם הכירה.
סוג של אופטימיסטית. עם תעודות.

17.06.04
17:35
פוטנציאל לא ממומש


שלום לכולם,

אם ירצה הגורל ואאזור די אומץ, פוסט זה יהווה פריצת דרך לשורה של סיפורים קצרים פרי עטי, שיש בכוונתי (נכון לכרגע, נא לא לתפוס אותי במילה) להעלות כאן בקרוב.

מקווה שתיהנו, וגם אם לא, אשמח לתגובות.

Here goes...

יש בחיים מצבים כאלו, שלא ניתן להתייחס אליהם במידת ההיגיון אלא אחרי שהם מגיעים לקיצם, ובשום פנים ואופן לא רגע אחד לפני כן. כך היה באותו לילה ארוך בשלהי חודש יולי, בדרכי הביתה מהעבודה. פנסי הרחוב בסימטה הצרה שבה התגוררתי לא עבדו מסיבה עלומה, וכך מצאתי את עצמי מנווטת את דרכי לאורם הקלוש של פנסי הרחוב בסימטה המקבילה. את לא ילדה קטנה, גערתי בעצמי כאשר נוכחתי לדעת שאני לא מתמודדת יפה עם האפילה, ואפילו מפחדת ממנה. הכמיהה לרחוב המקביל, המואר, החלה להשתלט עליי כאשר מכונית ישנה חתכה את הסימטה לאורכה וחשפה במאור פנסיה ענף עבות של אחד העצים הסמוכים לבניין שלי. באותו הרגע שבו המכונית חלפה על פניו והכל הפך חשוך שוב, נתקפתי חרדה אדירה מפני העץ הזה; הן משום שחלקו הקטן, החשוף, טמן בחובו פוטנציאל למימדים עצומים, שבשיעורם לא הצלחתי להיזכר בשעתו, והן משום שהעלטה כיסתה שוב את סמטתי, ולא ידעתי כיצד להתגונן מפניה. באותו הרגע, ורק אלוהים יודע למה, חשתי כאילו העץ הזה, על כל ענפיו, מתעתד לבלוע אותי חיה. כל כך קטנה ומובסת חשתי את עצמי, עד כדי כך שלרגע לא חשבתי, שעצם הרעיון מגוחך. לשנייה אחת נאלמתי דום. כאשר התעשתתי והבנתי שסביר יותר להניח שאהיה בטוחה יותר בדלת אמותיי, המשכתי לצעוד.
מיותר לציין שלא שימשתי סעודה מאוחרת לאף עץ באותו לילה, גדול ככל שיהיה, אך חוסר האונים הצורב עוד המשיך ללוות אותי לילות רבים לאחר מכן.

***

"הירח יפה במיוחד הלילה", אני מתפייטת לו במסנג'ר ב-2:35 לפנות בוקר, בניסיון לקרטע סוג- של שיחה. וירטואלית. גם זה משהו. הוא, בתגובה, מפר את הפואטיקה ושואל איזו מערכת הפעלה רצה לי על המחשב. אני עונה לו לקונית ומאחלת לו לילה טוב.
ככה זה בלילה- שיחות על כלום, שעל פי רוב לעולם לא יובילו למפגש אמיתי.
קוראים לו יותם. לפעמים אני מרגישה שאני נטפלת אליו קצת, אבל הוא מרשה לי אז אני ממשיכה. אני מכירה אותו כבר די הרבה זמן, ולא ממש יכולה לומר שאני מכירה אותו באמת, למרות שבתקופה האחרונה עשינו לעצמנו נוהג להיפגש במסנג'ר מדי לילה, כאילו באקראי. הסכם לא כתוב כזה, ששנינו נמנעים מלהעניק לו תוקף מפורש. וכבכל לילה, אני נכנסת למיטה, עוצמת עיניים, ומדמיינת שאני מלטפת לו את השפתיים עם האצבעות בזמן שהוא ישן. ואז נרדמת.

***

ובחלומי יותם ואנוכי יושבים בחדרי, הוא קורא ספר ואני מגזין נשי מטופש אך חסר יומרות; דיסק של אחד האמנים האהובים עליו מתנגן לו ברקע. כשאני מסיימת לקרוא את העיתון, אני נועצת בו מבטים מבעד לדפי הכרומו. כל כך מרוכז הוא נראה. אני מתענגת לשניות ספורות על היכולת להביט בו מבלי שהוא ישים לב ואז שואלת אותו אם הוא רוצה משהו לאכול. הוא לא עונה.
"יותם?", אני פונה אליו, לא בלי מידת מה של חשש, והוא לא מסיט מבטו מהספר הארור, רק מחייך בשקט, כהרגלו. "אם אתה מנסה להתחמק מהבישולים שלי, הסר דאגה מליבך- התכוונתי להזמין ממילא".
הוא עדיין קורא בספר, ואני מנסה לקבוע האם הוא מנסה לרמוז לי משהו. הופכת והופכת בדעתי ואז מכבה את האור ומשילה מעליי את החולצה הצמודה, בתקווה שזה יעורר אותו. עדיין אין תגובה. את חוסר התגובה אני מפרשת כהסכמה שבשתיקה ומתפשטת לאיטי, פריט לבוש אחר פריט לבוש, מקווה שאף הוא יעשה כן בעקבותיי ושאיני מבזה עצמי לחינם. מובכת עד מוות אני עומדת מולו וממתינה לאיזשהו סימן.
"יותם, אתה שומע אותי?", אני שואלת בחרדה גוברת והולכת. משהוא לא עונה, אני נשכבת על השטיח ופורצת בבכי תמרורים. ואז מקיצה לתוך עוד בוקר טורדני. יותם, אני אוהבת אותך.

***

ובלילה שלאחר מכן הוא מפציע רק ב-3:05, כאילו ע"מ לבחון את מידת ההתמדה והמסירות שלי. ללא לאות הוא מתחיל להגג אודות הסרט החדש של אלמודובר. אני, מצידי, לא מתרשמת במיוחד ומתחילה לצטט, און ליין, את השיר Seven Years של נטלי מרצ'נט:

but for seven years
you were loved
I laid golden orchid crowns
around your feet

רמז עבה מזה הוא כבר לא יקבל ממני, אני מסכמת ביני לבין עצמי ומנסה להכריע אם הוא ביישן מדי או פשוט לא מעוניין. ואז הוא שואל אותי מה היה הסיפור עם "היוסי הזה". למען האמת, אני פותחת, הסיפור עם יוסי מורכב מכדי שאוכל לתמצת אותו למשפט אחד. כמה זמן הייתם ביחד, הוא מקשה, ואני עונה: שלושה וחצי שבועות בקירוב. מה יש פה לתמצת, הוא משתומם, שלושה וחצי שבועות זה לא מספיק תמציתי בשבילך?
שתיקה וירטואלית רועמת. עכשיו רק חסר שהוא ישלוף אחד מה"יש הרבה דגים בים"/ "זו כנראה לא הייתה אהבה אמיתית אם הוא הקצה לך שלושה וחצי שבועות בקירוב ואז העיף אותך לכל הרוחות", ואפשר יהיה לסגור את העסק ללא נקיפות מצפון מיותרות.
אך לא בחור חכם כיותם יפול בנישת הקלישאות, שכידוע רק מבאסות עוד יותר ומשניאות את הנוקטים בהן על קורבנותיהם התמימים. הוא המתין דקותיים ואז כתב, שידידה טובה שלו אמרה לו פעם, שהעולם מלא בכל כך הרבה אנשים שאפשר להתאהב בהם, שלהתבכיין על אחד זה בגדר קטנוניות.
וואלה, צודק. אין מה לומר, בהחלט משפט יפה. אבל אתה לא תבין, אני מיד מסייגת את הסכמתי. זה באמת סיפור סבוך.
"אני הראשון שיבין", הוא מתעקש. "עד כמה שזה יהיה קשה, אני אוהב אותך. וזה עצוב, כי יש סיכוי שגם את תתאהבי בי". דממה, ומיד אחריה הפסקת חשמל. אני משעינה ראשי על המקלדת וחשה עקצוץ קל בקצה האף, שמתפשט לכדי שריפה רבתי ונלווה לתחושת מחנק ודמעות שמציפות את העיניים ונתלות על הריסים.

***

ורק אני אפילו לא שמעתי אותו אומר את זה בקול רם.

(הסוף.)