תוגת צעצועיך הגדולים
גיא אבק


נולד ב-1982 בגליל, ומאז משתדל להישאר שם.

כותב בעיקר שירים. קורא בעיקר מילים (בכל מקום, גם על שלטים ועל המדבקות של המשקאות הקלים והשמפו).

מחפש את היופי בכל דבר (ובדרך כלל מוצא הרבה יותר מהצפוי). אוהב מים ושדות ארוכים וחיוכים בקצוות הפה וכמעט כל דבר שמפיק מוזיקה. מאמין שאי אפשר להיות עצובים כשלועסים תפוז. מתאהב, בממוצע, פעם ביום מאוהב.

 בעיקר, כאמור, כותב. לומד גם למחוק.

 (מבקש שתקראו אותו לאט)

נר ליד המיטה

"הזמן הכפרי, הדשן, הרחום,
כמעטיני הפרה אל הדלי.
השמש חובקת את רוך היקום,
לוחשת: כולךָ שלי."

(לאה גולדברג)

הדלת קצת פתוחה לחדר אחר
אבק בבמה 
22.07.04
22:23
הקרעים של מריאנה

הקרעים של מריאנה. בשבועות האחרונים הוא היה מוכר לחבריי [אולי מוכר זו לא המילה הנכונה] בתור "הדבר הזה שלא מדברים עליו". עכשיו סוף סוף סיימתי אותו, והנה אפשר לקרוא לו בשמו ולדבר עליו אם רוצים. אני אישית ממליץ לקרוא וזהו, לדבר זה כבר עניין אחר.

מכיוון שזה קצת ארוך, הקליקו על "להמשך", לא רציתי לתקוע פה את העמוד הראשי עם מסה של טקסט.

בכל קו הפרדה תעצרו וקחו נשימה לרגע.
ולקרוא, כמובן, לאט.


הקרעים של מריאנה


השמש בהקה. הנעליים הרימו אבק מצד הכביש, חורשות עקבות. הוא ניסה למצוא את צורת ההליכה שבה ירגיש נוח, בה כל חלקי גופו ינועו יחד, ינגנו קצב צועני דהוי. הצווארון הפעור, הרקום, התחכך בעצמות הבריח בכל צעד. אלמלא מריאנה, כבר היה פושט את החולצה. החום השתרך אחריהם כמו כלב משוטט, לשונו שמוטה כמעט עד העפר. היא צעדה מאחוריו, מניחה כפות רגליים בסנדלי עור בלויים בעקבותיו, דורכת רק במקומות בהם כבר דרך. המחרוזת שלה נקשה כשהלכה, התנודדה מצד לצד, נושקת בכל פעם במעלה שַד אחר. שד, שד, צד, צד, היא שמעה את המקצב מפעם בחזהּ, תפרה עליו מנגינה שזכרה, צלילי רקיעות וריקודים לאור מנורות הנפט, ריח תבלינים ואש, תחושת כוח מתפשטת בזרועות כשהסחרורים והרקיעות טלטלו אותה בראשה. היא זכרה ריקודים במאהל, כשעוד חייכה אליו מבעד קרעים ברוקדים, בעיניים ירוקות, מכושפות.
לכל הצועניות, כך טוענת האמונה, עיניים ירוקות, לב חזק ושדים בכיסי השמלות. את עיניה ירשה מאמה, שהייתה אורגת ומבשלת, ואת לבה מאביה, שידע לצוד חיות קטנות באותו הזעם והדיוק בו ידע להשליך סכינים במופעים הנודדים. את השדים, אם היו קיימים, אספה בעצמה בטיולים ביערות עם שאר הילדים, בזכרון של כלב נגוע שנורה בשולי המאהל, בצללים המרקדים שהטילה מנורת הנפט על יריעות האוהל, בהם הייתה מציירת מיני חיות שאביה לא יצליח לצוד לעולם.
איברהים עצר מלכת. אף שעורו שחום, לא היה צועני. הוא הרים את ראשו מן הדרך ואת עיניו אל השמש, מצמצם עיניו בכעס ומשער שהשעה מאוחרת מעט מחצות היום. הדרך למקום הישוב הקרוב עוד ארוכה דיה, ומעט המים שהספיקו לקחת בצאתם אזלו כששטפה מריאנה פניה בפעם האחרונה שעצרו, שותקים, לנוח. היה עליהם ללכת. היה עליהם לנוח. החום זחל על כתפיו כמו נחש, מאיים להכיש את צווארו ולהפיל אותו, הוזה, על העפר.
האם להוריד את החולצה? החום הבוער בו כמעט גבר על הבושה. אולי אם יבקש ממנה לצעוד לפניו (מריאנה עצרה גם היא, מכיוון שלא היו עוד עקבות לדרוך בהן) לא תיראה את הצלקות שעל גבו. ולמה שלא תראה, בעצם? הוא פלט ביאוש בתוך ראשו ודחק את המחשבה למקום בו דחוקים היו זכרונות הבאר היבשה אליה עלולים ליפול ילדים, העקרב שתפס פעם דודו ביד חשופה, אבי המסגד ושוטו המצליפה מדי יום ביומו, כשלא הצליח לדקלם את הפסוקים. השוט, כך האמינו בכפרו, היא תרופה בדוקה ומוכחת לגמגום ילדים. אצל איברהים התרופה הוכיחה את יעילותה: הוא שתק.
הוא השליך מבט צר אל מריאנה. היא הביטה בעניין בשתי העקבות האחרונות שטבע בעפר, כמו חוקרת אותן לפשרן. כל איש בעל רגליים, כך אומרים, מותיר עקבות לבאים אחריו. היא פנתה והביטה לאחור. בעקבותיה לא ילך איש. מי שיעבור כאן לפני שיימחו, יחשוב כי צעד כאן הלך בודד. היה לה חם, והיא קיוותה שהעצירה של איברהים פירושה הפסקה נוספת, אולי אף ישיבה בצל עץ. איברהים הסתובב לכאן ולכאן על מקומו, מביט בשמש ואז באדמה, ושוב בשמש. שישב כבר, חשבה לעצמה, שישב כבר על האבן השחורה ההיא, או שלפחות יאמר לה לאן הולכים. שיפתח סוף סוף את פיו, היא כבר תדע למשוך מתוכו שרשרת מילים, כמו הצעיפים הצבעוניים הקשורים, שאחותה משכה מפיה במופעים הנודדים.
אם כך, חשבה, תסתובב גם היא לכאן ולכאן על עקביה, בזהירות, כדי לא לטבוע עקבות חדשות.
היא מסתובבת. אם כך, איברהים ידידי, כדאי שתשב. הוא חיכה שתביט אליו ואז החווה בידו אל האבן. היא הניחה את הצרור שבידה והתיישבה על האבן השחורה הוא התיישב מאחוריה על שיפוע הדרך, בוטש בדרכו בעפר ברוגז כבוש, שנצץ רק בעיניו השחורות, ירק קללות אילמות.
הגב שלה. עצמות דקות תחת השמלה. השמלה.


הזיעה נטפה ממצחו אל עיניו, גולשת בשיפוע גבותיו. הלילה הדיף ריח שיכר וזיעה, כפות רגליים מאובקות תופפו סביב, נפוצות לכאן ולכאן בצחוק עייף ובשאריות שירים בשפה שלא הכיר. המדורות רמצו בשקט, סביבן ישבו עתה ברוגע קשישי המאהל, מעבירים ביניהם את כד השיכר ומסלסלים עשן דק וזכרונות מארץ בה לא ביקר מעודו.

רק הבוקר הגיע. הוא פחד ששתיקתו תפחיד את הצוענים הזרים, שיגלו את דתו וצלקותיו ויכו אותו, שיגרשו אותו לנדוד עוד. הוא התיישב על סלע שחור בפאתי המחנה, בטש במקלו באדמה ואז הפסיק, בעיניו מתגוללים עורבים שחורים וחול. השמש השגיחה מעליו כמו נשר, מחכה לרגע בו יקרוס. יריעות האוהלים התנופפו ברוחות הבאות והולכות, ואיברהים התיישב על האדמה למרגלות סלעו השחור, בתקווה ליהנות ממעט צל.
צועניה זקנה, שיערה לבן ודליל, ראתה אותו מבין האוהלים. הוא היה שחום כמעט כמותה, אבל עיניו שחורות, ובמצחו הכהה ראתה, כפי שלימדה אותה אמה, את הדרך – זו שעבר, וזו שעוד עתיד לעבור. היא עמדה ליד פינת האוהל והביטה בו בשקט, עד שהרוח באה ונפנפה את הפינה, ואיברהים הרים את עיניו וראה זוג עיניים בורקות אליו.
שעה לאחר מכן כבר התרחץ באבוס, לבש את הבגדים הנקיים שהביאה לו הזקנה, שהצביעה על עצמה ואמרה "סופיה", ואז הצביעה על הבגדים ועל גופו הרטוב ואמרה "טווילרז. מילטוֹג" והרכינה ראש בחיוך. הוא חייך לתודה, וחיכה שתלך כדי שיוכל להתלבש ולרחוץ פניו.
רחוץ ולבוש במכנסיים רחבים וחולצה רקומת-צווארון, הוא החל לשוטט בהיסוס במאהל. מפתחי האוהלים חייכו אליו בסקרנות הילדים, משחקים בשארית סחבה או באבנים, צועקים אליו שוב ושוב "גז'יקאנו! גזי'קאנו!" לאן נעלמו כל המבוגרים? המאהל היה בנוי ללא שום יד מכוונת, והוא נזהר מהחבלים המתוחים, מכבסים התלויים ברוח ומיתדות אבודים. מאחורי אחד האוהלים פגש בקבוצת נשים מבוגרות, שהפסיקה באחת את עבודתה והפנתה אליו מבט קבוצתי שואל. איברהים השפיל מבט. הוא היה רעב ועייף. סופיה יצאה מבין האוהלים, ראתה אותו וחייכה בשיניים צהובות, חסרות. הנשים מלמלו אליה בליל מילים מהן לא הבין דבר, ונראה היה שהיא מפייסת אותן בידה, חוזרת שוב ושוב "גֶיירו, גיירו" עד שנרגעו. אחת מהן המשיכה להביט בו, גם כשעיניו פגשו בעיניה הירוקות וברחו. עיניה נקבו חורים במצחו, אמרו לו, כך חשב, שילך מכאן, זר, מוסלמי מצולק, קן מחלות, שד. לך מכאן.
"סי טוֹט בוֹקלוֹ?" שאלה סופיה בעיניים מחייכות, והצביעה אל הסירים עליהם עמלו הנשים. איברהים קימט אליה את מצחו. "פאניש?" שאלה סופיה והצביעה אל פיה. כן, רצה איברהים לומר. כן. הוא הנהן בהיסוס. סופיה חייכה והלכה לקרקש בכלי הפח. בינתיים, עיניים ירוקות ירו בו רשפים. הוא השפיל ראש ובטש בעפר עד שסופיה חזרה עם קערת פח ובה מרק חום וכף עץ שחוקה. "סימין", אמרה, "סטראנגלי".


הגעגועים שורפים לי חור בבטן. הצוענים רוקדים לי בתוך הראש, שותים דם צבי קטן בטקס התבגרות פגאני, מזרח אירופאי, מפחיד כמו דוב וקדמוני כמוהו – בלי שאלות. זו המסורת הכשופה שלנו, וכך עלייךְ לעשות. אוהלים ומערות, עצים גבוהים עד השמיים ושקי חול שחורים, חלקם קרועים, אך החול נדחס כה חזק עד שאינו מתפורר ונשפך. הוא בוהה החוצה מהשק כמו אריה שכלובו פתוח, אך מרוב שבי אינו יודע לצאת. האריה מפחד ואני, עם דם הצועניה שבי, עם לב הברזל והשדים בכיסי השמלות, לא מעיזה לפחד. המחרוזת שעל צווארי מזכירה לי שהשורשים האלה נטועים עמוק מדי באין-אדמה, בשטח הפקר. כפי שלא אוכל לעולם להוריד את המחרוזת, או לגזוז את שיערי הפרוע, או לסתום את חורי העגילים, כך לא אוכל, במחי זרוע שחומה, לעקור דורות של צועניות שמתנחשלים בי עכשיו, מקימים מהומות וגועשים בדמי השחור. מריאנה קראו לי.


הם שתקו:
העיניים שלָךְ פקוחות עדיין.
כן.
את לא מצליחה להרדם?
לא. האבנים נערמות לי מתחת הצלעות כמו נחשים כשאני זזה.
את כועסת?
אני זוכרת. כמו קעקוע.
חלמתי עלייך לפני שהתעוררתי. את רקדת בתוך השמלה, אבל השמלה נותרה עומדת במקומה כמו תלויה בחוטים ואת הסתחררת בתוכה.
אתה יודע שיש לי שדים בכיסים?
לא. חשבתי אבנים.
שדים.
הם שתקו.


מעבר ליריעות האוהל הלמו עדיין התופים, הכינור ניסר יבבות וזעקות שמחה לסירוגין, וריח השיכר הגיע מרחוק, מהמדורה, ומקרוב, מפיה שלכד את פיו. השיכר המתוק, הריח החריף שלו הטריף את נחיריו של איברהים, שלא הורגל במשקאות השטן. השטן, איברהים ידידי, הוא מחכה בכל מקום. גם בכנסיות הרוצחים, גם בכיפות בתי הכנסת המנופצים, גם בין דפי הקוראן, גם בעובדי האלילים אליהם אתה חושב את עצמך שייך עכשיו, גנב מזוין, קורע גשרים, טינופת, טינופת, זוהמה שכמוך. צועני, אתה קורא לעצמך? מֶכּה קרובה אליך עכשיו יותר מהצוענים, בוגד מזוהם, מתחזה, בן כלאיים. השטן מחכה לך. והנה הוא עולה בנחיריך, מתגלגל בלשונך, קורא לך בקול ובריח מכל נקביה של האשה הזו.
מריאנה, שפתיה אמרו, מריאנה. קרא לי מריאנה, קרא לי בקול: מריאנה, מריאנה, זעק את שמי כשתהלום בין רגליי, מריאנה! קרע את יריעות האוהל בקולך.
איברהים שתק. האישה המשונה הזו יפה בעיניו, השמלה מפסלת מותניים נאות לאחיזה ועצמות הבריח ארוכות וחלקות. ובעיניה השטן מחכה: טרוֹף. היא נעמדה פשוטה ומתנודדת לפניו, מלקקת משפתיה את רוקו ואת השיכר הדביק, שדיה מתנשפים אליו והיא אינה יודעת מה לומר לו. איך יבין? הרי את שפתה אינו מבין, ומילים אינו אומר. "טוּטי", אמרה לבסוף. "אב אקאי".
הוא הטה את ראשו ונשאר יושב על המיטה.
"אב אקאי!" היא צעקה, והתנודדה לאחור מעצמת הצעקה. איברהים זינק ותפס בכתפיה.


הבהק הנר כמעט עיוור אותו. עור גבה הבהיק, ריצד, כמו נחושת רקועה, כמעט וזהרו בו אותיות לחשים. הוא נרכן קדימה ממושבו על המיטה, התבייש בתחושת הכוח שפרצה בין רגליו וניסה להסתירה בתנועה של מכנסיו. הקפלים לא יעזרו עכשיו, איברהים. השמלה נכרכה סביב קרסוליה, וכשהיא נרכנה קדימה, בגבה אליו, כדי לדוג את כפות רגליה מהבד, ריח הדבש שבין רגליה כמעט שיתק אותו. הוא היה חריף ומתוק ומשכר יותר מכל השיכר שנשפך ונלגם אותו לילה, ואיברהים היה נחש מכושף, שיותר מכל רצה לרקוד לחלילה בכמיהה קדמונית שהתבייש להבין. היא השליכה אל האדמה את השמלה, וכשפגעה והתקמטה על הקרקע, פרחו מכיסיה השדים ופרפרו דקות ארוכות בין יריעות האוהל עד שמצאו מקום מושבם על תקרתו, שם נתלו במהופך ונדמו, אולי לראשונה מאז זכרה, לראשונה מאז דיממה בפעם הראשונה. היא הזדקפה, וכפות ידיו הרחבות והארוכות של איברהים לפתו בחוזקה את שני צידי אגנה, חזק כל כך שחשבה שישבור את עצם אגנה במרכזה. הוא נרכן קדימה, מריח עדיין את דבשה, טועם עדיין על שפתיו את שיכרה, עיניו מסתחררות כמו הרוקדים בהלמות התופים, שרוקדים עד שנופלים, והשטן לוחש לו מתוך הגומות השקועות במלוכסן מעל ישבנה. הוא לא שמע עוד אלא את הלמות התופים בבטנו ואת הלחשים שאת פשרם לא ידע, רחש חוזר ומתמשך, כמו איוושת עלים בצעדיו, בכל צעד שיפסע, הוא יהיה שם. היא פחדה שמא חשקו ברח, שמא יקום ויברח מן האוהל, השיכר שפך את המילים בראשה למערבולת, והיא לא ידעה עוד היכן הן מתחילות והיכן נגמרות. קרירות לחה ורועדת נישקה אט-אט את אחת הגומות שבמורד גבה. היא הצטמררה מפליאה ומדבש, והוא הצמיד שפתיו אל הגומה ודבק בה, כשותה מבאר, רגע ממושך ומפותל, ארוך ונחשי, שאחריו התחיל ללטף בלשונו את הזיעה והרוק הדק שבגומה, אינו יודע יותר מה הוא עושה, נתון לזרמי האוויר, לקצב רקיעות הרגליים שהרעידו מרחוק את כל גופו.
מריאנה התרככה לאט ולמגע הלשון הרכה חשקה להתיישב פתאום לאחור, כשנהדפה באחת, עירומה, קדימה אל יריעות האוהל, ועוד לא הספיקה לעמוד על רגליה שוב נפלה כמעט כשידה נשרטה חדות מציפורניו הננעצות בכתפיה, ולקול נהמה עמוקה פולחו ישבניה בנעיצה כבדה, חדה, כמו חרב ביריעת האוהל. היא זעקה ולפתה את החבל הקשור לעמודי הכניסה, וטלטלה אותו כה חזק עד שכל האוהל כמעט קרס עליהם. גופה הרגיש כמו עומד להתנפץ מכוח ההלמות המהירות, החדות, והיא הידקה את לסתותיה, קישחה וקישתה את גבה ונעצה ציפורן בעפר כדי לשאת את הכאב שפילח כמו חץ משונן את אגנה, ההלמות הלכו ותכפו ובפה מלא עפר היא ניסתה לזעוק אך פניה נדחפו שוב ושוב על העפר, עפר בנחיריים, נדבק לדמעות ולרוק, שורט בגלגלי העיניים הפעורים שלא מצליחים להיסגר, גם כשנזרקים אל העפר המסמא. מאחוריה שמעה נהמות נמוכות וקצרות, בכל נעיצה נֶהמה, וככל שהנעיצות מתחזקות כך הנהמות, הולכות ורמות, ניתזות דרך שיניים חשוקות, השריטות שבכתפיה נגררו עד למותניה, שם אחזו עכשיו אותן ידיים רחבות וארוכות וטלטלו כמו גרזן שמבקע גזע לשניים.


עיני השדים נצצו רגע לכאן ורגע לכאן, וברגע הבא הם התעופפו באוויר האוהל הדומם, בין ענני האבק ששכך, לאורך שבילי ריחות השיכר, הדבש, הזיעה והזרע, והשתחלו שוב אחד אחד לכיסי השמלה הקמוטה, שנשארה מוטלת וריקה באוהל השומם.


הם שתקו:
ספרי לי על האשה שפגשתי במאהל.
סופיה. היא דרוּקרטה. היא בוחשת בכף ידך ומספרת לך את כל מה שאינך יודע. היא ידעה שתבוא, היא אמרה לי שמגיע גז'יקאנו, היא הזהירה אותי מהגיירו.
את לא גיירו?
גיירי. לא. אני הייתי רומָה, כמוה. תמיד הייתי רומה. מספרים שכשנולדתי אבי בא אליה לבקש דרוּקֶרֶמֶבָה. היא נתנה לו את שמי, מריאנה, אך לא הסכימה לנבא דבר. היא אמרה שאסור לבחוש בגורלו של תינוק. אבל אני חושבת שהיא ידעה אז שאהיה פַייקי.
פייקי?
כן.
מה זה פייקי?
אתה לא תבין.
מה הציור שעל פנים פרק ידה?
זו כתובת הקעקע שהוטבעה בה. היא צ'וביאר.
מה זה צ'וביאר?
אתה לא תבין.
הם שתקו.


מריאנה! מריאנה!
אומרים שיש פה נחשים. לא אכפת לי. שיכישו, הרעל לא יפגע בי, הוא ינקז את הדם שלי במקום אחד ויטהר אותו, כמו עלוקות. שרירי הגב מתוחים כמו קשת, וכל גופי מתחנן לא להיות החץ. שתצעק, צ'וביאר מקוללת, שתצעק. היא לא תמצא אותי כאן. כשתלך לישון אעבור מאוהל לאוהל ואספר לכולם שהיא כישפה אותי עד שלא הצלחתי לנשום, שהיא גרמה לי ליפול לאדמה ולשכוח. שהיא צ'וביאר מקוללת ומכוערת, לא סתם דרוקרטה כמו אמא של דוריאן, צ'וביאר אמיתית.


העור טיפטף – זיעה מאובקת ודביקה, דם סמיך מתקרש. הוא עצר כדי לנגב מעט ממצחה, והיא כמעט חייכה. הוא ניגב מעט מכתפה בלי להביט בעיניה והחזיר את החולצה למנוחתה על כתפו הערומה, צרובת השמש. האדמה נקשה בעקביהם, זינקה שוב ושוב לחבוט ברגליהם, טלטלה אותם במורדה, בכביש עפר ללא קצה. עוד חורשה ועוד גבעה, עוד סיבוב ועוד סלע גדול לנוח רגע בצלו, עוד דמעה ירוקה ועוד רשרוש בכיסים, עוד פיתול עור הגב ועוד מלקות ועוד הצלפות, על הגב ועל הראש. החולצה היא סמרטוט דם, איברהים ידידי, בדיוק כמוך. חשבת שצועניה קדושה כזו תהיה עיוורת? גופך פתוח כספר וכל צועניה עם עיניים בראשה יודעת.

אתה יודע שהדבש שלה הוא ארס. נחשים בשדה החיטה. אתה יודע שקערת המרק מורעלת, ושהריקוד הוא כישוף, השפה הזרה הזו, שכמו כל השפות אינה שגורה בפיך, היא לחשים.

תן לעור לטפטף את השפתיים הנשוכות. מאחורי הסיבוב מחכה לכם עוד דרך, עוד עפר לדרוך בו. גם שם יש נחשים וגם שם תזיעו.


הם שתקו:
רואֶה את השיער שלי?
כן. למה הוא כל כך ארוך?
לא גזזתי אותו מעולם.


(הסוף.)