תמר
תמר

בת 24, סטודנטית לספרות מתל אביב.
מכורה למוסיקה.
אוהבת ארטיק קרח בטעם לימון, קרמבו פסיפלורה וזיתים (לאו דווקא בסדר הזה).
מאמינה שחיוך עושה קסמים ושאם רוצים - הכל אפשרי.
יש האומרים - נאיבית.
רומנטיקנית חסרת תקנה שעורגת לאיש שטרם הכירה.
סוג של אופטימיסטית. עם תעודות.

04.09.04
21:41
"ריבאונד"


הבטחתי ולכן אקיים.

הא לכם סיפור פרי עטי, שנראה כאילו נכתב מזמן, ובכל זאת נכתב רק לפני שנה. מדהים מה ששנים עשר חודשים יכולים לעשות. כתמיד- מקווה שתיהנו.

Here we go again...

2:49 לפנות בוקר
אני עוצרת בקיוסק על אלנבי וגודשת שקית פיצוחים ברצועות לקריץ מסוכרות, הידועות יותר בכינוין "חמצוצים", מהסוג שבגיל הילדות היוו בעבורי ממתק אמיתי ולא סתם עוד דרך להפיג את הדחף לטעם הדומיננטי עד כדי כמעט חוסר יכולת להכיל אותו במלואו. אני מחסלת אותן בעודי צועדת הביתה, מניחה לטעמן הספק חמוץ ספק מתוק להתפוגג על לשוני, כמו טבלית ממתיק מלאכותי שמתמוססת בכוס ולכאורה מתכלה תוך מספר שניות, אך משאירה טעמה לאורך זמן. טעם לוואי.

***

3 שעות קודם לכן, דירה תל אביבית טיפוסית.
"את צריכה להיות יותר משוחררת", הוא לוחש בקול רך ומסיר את הגומייה משיערי. אני שותקת. כל גופי אומר הכנעה גמורה, אבל לא מיליגרם אחד יותר מזה. אפילו לא חיבה מינימלית. לא נראה שאיכפת לו.
"שבי, תתרווחי. תרגישי בנוח", הוא מחווה בידו לעבר הספה.
"בוא נחתוך את הדיבורים", אני שומעת את עצמי אומרת לפתע. "תכבה את האורות בבקשה". לפעמים אני מרגישה שאני יוצאת מתוך הגוף שלי ורק מסתכלת מהצד על כל הדברים שאני עושה ואומרת, מבלי יכולת ממשית להשפיע עליהם או לשנות אותם. בפרץ תעוזה תת-הכרתי אני מגלגלת על לשוני מילים שלעולם לא הייתי אומרת, ובונה במו עשרת אצבעותיי סיטואציות שלעולם לא הייתי חולמת לחולל. סוג של פיצול אישיות מבורך במובנים מסוימים. לפעמים אני מרגישה שאני לא עצמי.

***

3:12 לפנות בוקר
אני מתיישבת על ספסל בשדרות רוטשילד ולועסת את הלקריצים בחוסר חשק מופגן. בדיקה מזורזת בשקית מעלה כי נותרו רק עוד חמישה עד תום הסיוט הזה. אני עוצמת עיניי ונזכרת בפעם האחרונה שבה ראיתי את אהובי לשעבר, עליו אני מנסה להתגבר מזה שלושה שבועות.
זה קרה בדיוק לפני שבוע, נפגשנו באקראי במכולת השכונתית. עד אז יצא לנו להיתקל האחד בשנייה פה ושם, אבל לא ממש החלפנו יותר מ"שלום, שלום" בצירוף מבטים נבוכים. ובמכולת, ליד מקרר מוצרי החלב, הוא שאל אותי בהבעה מהורהרת כזו אם יש לי מישהו, ואני התחלתי לגמגם, כי דווקא יש לי הרבה "מישהואים" בזמן האחרון אבל בעצם אין אף אחד.
מלבדו.

***

אקרובטיקת לשונות סבוכה וידיים מגששות לאיזורים אינטימיים בתשוקה הניזונה מתאוות בשרים ותו לא. מבט מרפרף על המרפק שלי מזהה את כתפיית החולצה שלי; המחשוף נגרר כמעט עד הפטמה והחזייה כבר מזמן אינה מונחת במקומה.
הוא גבר נאה בשנות ה-30 לחייו. נאה מאוד אפילו. גבוה קומה, כתפיים רחבות, בית חזה שאפשר לפתוח עליו בריכה אולימפית, עיניים כחולות ומבט שובבי משהו. סוג-של רווק נצחי והולל, מיותר לציין.
"את רוצה אותי?" הוא שואל.
"כן", אני עונה, משתדלת להישמע נלהבת.
"כמה את רוצה אותי?" הוא מקשה.
"מאוד".
"למה את רוצה אותי?"
"ככה", אני עונה לקונית ובחוסר חשק. שונאת דיבורים מלוכלכים. רגעים כאלו מזכירים לי למה מעולם לא טרחתי לכתוב נובלה, שלא לדבר על רומן, רחמנא ליצלן. אין לי סבלנות.

***

3:38 לפנות בוקר
אני מסובבת את המפתח במנעול ונכנסת הביתה. מדפדפת בעיתון של אתמול שמונח על השולחן בסלון. אז מה היה לנו היום? 142 בני אדם הלכו לעולמם, 18 תאונות דרכים, שני מקרי אונס וריבאונד אחד. טוב, בטוח יותר מאחד אבל זה לא ממש משנה אם זה לא שלי, לצורך העניין.
לקח לי קצת זמן להבין שאני צריכה ריבאונד. מפגש מיני חד ומדויק כזה, נטול רגש עד כמה שאפשר, שיעשה re-boot להתניה הזו בראש שלי שמקשרת סקס לאהבה. שלושה שבועות לקח לי הדרעק הזה.
בעוד טעמן של הפסים הארורים הללו עדיין מרקד על לשוני, אני נזכרת ששכחתי אצלו את הענבים שקניתי אצל הירקן מוקדם יותר באותו היום. ניחא, אני מסכמת ביני לבין עצמי. זה כלום לעומת הכבוד העצמי שהשארתי שם.

***

"את לא צריכה להתבייש בגוף שלך, את בחורה מאוד יפה", הוא זורק לעברי בין גיפוף לגיפוף. זו כבר הפעם השנייה הערב שהוא אומר לי מה אני צריכה ומה אני לא צריכה לעשות. הייתי מעירה לו על זה, אבל ממילא לא אראה אותו עוד אחרי.
בשלב הזה כבר שכבנו עירומים כביום היוולדנו על מיטתו הזוגית, בגדינו נעלמו איפשהו לאורך הדרך, מתגלגלים אנה ואנה כהכנה לרגע הנכסף.
הוא מלטף את זרועי ואח"כ את גבי, ונושק לצווארי בעדינות יתירה. מגע ידו ושפתיו מעביר בי צמרמורות עונג ומפי נפלטת אנחה עמוקה. הוא מפנה את שפתיו לעבר שפתיי ובולע את האנחה, הווה אומר: "זה שלי. לזה אני גרמתי ואת לא יכולה להתכחש לכך".
הוא נושף על ערפי ונושך את כתפי ואז את זרועי. הכאב מוכר ונוח לי. נעים לי.
בתנועה מהירה הוא מסיט את פניו לכיוון פניי ומישיר מבטו למבטי. הסכמה הדדית. רגע האמת הגיע. הוא חודר אליי באחת מבלי להסיר מבטיו מעיניי. אני מלטפת את לחיו ומפנה את מבטי הצידה. במערכה הזו הוא ניצח.
הוא גוהר מעליי ואני יודעת, מבלי להצטרך לתאם אתו מראש, שהשיא של שנינו יגיע מהר מאוד. ככה נוח לשנינו, מבלי להשתהות יותר מדי. אני חושבת שיש בזה משהו, בחיבור הפיזי הכל כך ראשוני הזה, שמאפשר לך לדעת כל מיני דברים על בן אדם בתחתית של הבטן מבלי להכיר אותו בכלל.
ואכן, השיא של שנינו מגיע מהר מאוד, והוא משונן ועצום בדיוק כפי שצפיתי שהוא יהיה. קודם שלי, רגע אח"כ שלו, ושנינו שרועים זה לצד זה מתנשפים ומיוזעים. אני, בחישוב זריז, מבינה שנותרו לי עוד בדיוק שתי דקות עד שלב ההתמרחויות, עמו אינני מסוגלת להתמודד. לא הלילה. לא רוצה שאף גבר ילטף את פניי או שיערי בקונטקסט שאינו מיני. רוצה לשמר את החוויה הזו כפי שהיא, מין לשם מין בלי יומרות לעניינים נעלים יותר.
"אתה מדהים", אני אומרת ומדביקה לו נשיקה על המצח. שנייה לאחר מכן אני כבר אוספת בחזרה את שיערי ומלקטת את פריטי הלבוש שלי מרחבי חדר השינה שלו. פה תחתונים לחים, שם חולצה הפוכה. אני מתלבשת בזריזות ומתחמקת מעוד דירה שלא אראה עוד לעולם.

***

3:45 לפנות בוקר
דז'ה-וו. אני מבינה סוף כל סוף מה כל כך מציק לי ברצועות האלו. הן מחזירות אותי בבום לימי התם של גיל 16, אז לא התנסיתי אפילו בנשיקה צרפתית. דווקא בגלל שאני כל כך רוצה לחזור לתקופה הזו, שבה מין היה ממני והלאה, דווקא בגלל זה הרצועות האלו מתעתעות בי.
אני כבר לא בת 16. זה רק תעתוע. אני גם לא גרה ברעננה יותר, איפה שהאנשים הלא מאושרים גרים, אני מציינת כתמיד, בגיחוך.
רגע לפני שאני נכנסת למקלחת, בטקס בחירת התחתונים היומי, אני בוחרת סט ורוד של פו הדוב. אולי זה התעתוע, ואולי סתם מתחשק לי על כותנה לא מתחכמת במיוחד הלילה.
אני נכנסת למקלחת, מפעילה את ברז המים ומווסתת את הטמפרטורה כך שהמים יהיו פושרים. במגע הראשון של הזרם עם גופי אני מתחילה להבין עד כמה חושיי חדים עד כדי כאב. אני מרגישה כל אחד משרידיה של ההתניה המקוללת, ממאנים להישטף מעליי.
לרגע אני שוכחת שריבאונד אינו אלא מחטף. ואז מתבדה.

(הסוף.)