תוגת צעצועיך הגדולים
גיא אבק


נולד ב-1982 בגליל, ומאז משתדל להישאר שם.

כותב בעיקר שירים. קורא בעיקר מילים (בכל מקום, גם על שלטים ועל המדבקות של המשקאות הקלים והשמפו).

מחפש את היופי בכל דבר (ובדרך כלל מוצא הרבה יותר מהצפוי). אוהב מים ושדות ארוכים וחיוכים בקצוות הפה וכמעט כל דבר שמפיק מוזיקה. מאמין שאי אפשר להיות עצובים כשלועסים תפוז. מתאהב, בממוצע, פעם ביום מאוהב.

 בעיקר, כאמור, כותב. לומד גם למחוק.

 (מבקש שתקראו אותו לאט)

נר ליד המיטה

"הזמן הכפרי, הדשן, הרחום,
כמעטיני הפרה אל הדלי.
השמש חובקת את רוך היקום,
לוחשת: כולךָ שלי."

(לאה גולדברג)

הדלת קצת פתוחה לחדר אחר
אבק בבמה 
17.10.04
16:46
שיר זר - משירי לאונרד כהן בעברית

החלטתי לספר גם לכם על הפרויקט הזה, בו הייתי גם אני מעורב, וגם יקירתנו שני קדר (שעיצבה עם יונתן ורסמן את העטיפה המרשימה שמצורפת כאן, ועזרה בעיצוב המגזין).

הגליון הנוכחי של המגזין העיוור מוקדש כולו ללאונרד כהן. התוצאה כבר שם, להנאתכם ולהורדתכם החינמית.

החלטתי לספר קצת על הדרך לשם, למתעניינים.

מי שקרא פה את הפוסטים שלי יודע כבר כמה אני אוהב אותו וכמה בוערת בי התשוקה הלא-מוסברת לתרגם אותו לעברית (יש משהו בשפה האישית שלו שמדגדג בי, שכמו קורא להיקרא בשפת הקודש, אליה הוא אוהב כל כך להתייחס).

אז יום בהיר אחד, התשוקה שלי לשירי לאונרד כהן (במיוחד בצורתם העברית) נפגשה עם תשוקת ההפקה והמוזיקה של אחד, דויד פרץ, מוזיקאי ואיש סאונד שבין השאר גם מנהל את הלייבל "קקטוס", כותב על מוזיקה, ועושה עוד הרבה דברים. הוא היה מעורב במגזין של השרת העיוור (אותו אני עורך), כתב לנו ואפילו העלה איתנו שני אלבומים להורדה חינם (אוסף מאלבומי קקטוס, ופסקול שכתב וביצע לסרט "המסע הארוך").

דויד התקשר אליי וסיפר שהוא מנסה כבר הרבה זמן להרים מופע של אמנים שישירו את כהן בעברית, אך לא מצליח. מסתבר שקשה לארגן אמנים ישראליים להיפגש בפעם אחת, במקום אחד. הוא הציע לי שנארגן יחד אלבום כזה, של ביצועים עבריים, ונעלה להורדה חינם. הסכמתי בשמחה, אבל אני מודה שלא לגמרי האמנתי שזה יקרה. חשבתי שנתחיל, נאסוף כמה שירים, ואז הכל ייפול, כמו ברוב הפרויקטים.

אבל לא. השבועות חולפים, הטלפונים רצים, הבלוק הצהוב שלי נגמר (הרבה טיוטות של הרבה תרגומים), רשימת האמנים מתרחבת ומצטמקת כל יום: פתאום יוסי בבליקי רוצה להחליף שיר, פתאום רות דולורס-וייס לא יכולה, פתאום איזה אלמוני אחד, אלי סורני, מתקשר ומודיע שהוא רוצה להשתתף ויהי מה. מי זה אלי סורני בכלל? מה זה משנה, כל עוד מישהו רוצה להשתתף, הוא בפנים!

והנה אנחנו קובעים דד-ליין להגשת ההקלטות, ודוחים אותו בשבוע, ואז בשבועיים, ואז בעוד שבועיים... וזמרת אחת לא מספיקה כי היא בחו"ל, וזמר אחר רק צריך עוד שלושה ימים לסיים את המיקס, ואני יושב בחדר הקטן שלי, מול המחשב, עם הטלפון ביד, לא מאמין שכרגע שלחתי לעמיר לב את התרגום שלי ללאונרד כהן, ועכשיו אני עם פאקינג עמיר לב בטלפון, מנסה לסדר לו איפה להקליט תופים. (שבוע אחר כך גם פגשתי אותו וישבנו לסיגריה, דיברנו על הפרויקט, בעוד אני מנסה להסדיר את הנשימה שלי - קשה להיפגש עם זמר נערץ עליך וגם לעשן באותו הזמן).
ובינתיים דויד זורק לאוויר בנונשלנטיות שמות: סגול 59 יגיע להקליט ביום רביעי, שרון מולדאבי כבר סיים לתרגם, הדרה לוין-ארדי מתעקשת לשיר באנגלית...

ואני, מה אני? אני רוב הזמן נע בין שני קצוות: אחד משוויץ לכל החברים שלי שאני מדבר עם עמיר לב על בסיס יומיומי ומפיק אלבום שניסו להרים 4 פעמים בארץ (באמת) ללא הצלחה. ובקצה השני אני יושב פה, לבד, על כיסא קטן, מול מחשב קטן, ולא מאמין שכל זה קורה, וגם בגללי.

והתחושה המספקת הזו שאנשים עושים את זה כי הם אוהבים. אף אחד לא קיבל שקל על ההשקעה שלו בפרויקט, כולל את דויד ואותי. להיפך, אנשים הפסידו כסף. דחו עבודה כדי להקליט, השקיעו זמן ומאמץ, דויד גם מוציא כסף על הסינגלים שיישלחו לרדיו השבוע. וכולם שמחים, עושים מוזיקה מאהבה ומכיף, רק כדי שישמעו אותם, רק כי זה מה שהם אוהבים לעשות.
לי - אחד שלא עושה מוזיקה מפאת מחסור בכישרון - זה תענוג רק לראות את זה קורה.

ובסוף הגיעו היומיים האחרונים, הלחוצים כמובן, אני יושב בביתי בגליל ויודע שדויד קורס מרוב מיקסים בבאר שבע (את השיר שלו עצמו הוא הקליט בטייק אחד, חמש דקות לפני שהיה צריך לטוס בטירוף לתל אביב, אחרי שסיים את כל המיקסים ברגע האחרון ממש), ואני מנסה לסדר את המגזין, לדבר באוזן אחת עם שני על הגרפיקה, באוזן השנייה לקבל פרטים אחרונים מדויד, בסולסיק לצ'טט עם מורפלקסיס על הגירסה האחרונה לשיר שלו, ומיד אחר כך להרים טלפון להוא ממעריב שרצה לכתוב על הפרויקט, לענות למייל מ-106 שרוצים להשמיע...

מה פתאום כל הרעש הזה? הלו, בסך הכל רצינו לתת כבוד ואהבה לאיזה זקן יהודי אחד, שכותב שירים מזהב.

בסוף סורני הפך לסינגל הראשון מהפרויקט, עמיר לב והדרה לוין-ארדי עדיין עובדים על השירים שלהם, ועכשיו זה שם. יושב לו בנחת בתוך המגזין, כמו דוב מדושן ומרוצה מעצמו, ומחכה שילטפו אותו: שיורידו את השירים, שישאירו תגובות, שיקראו.
שאלו אותי אם אני מתרגש כבר. האמת היא שלא. זה עדיין נראה לי כמו פרויקט קטן בין חברים, ולמרות שהתגובות כבר נערמות במגזין, אני מתקשה להאמין שזה לגמרי אמיתי, שאנשים יושבים ושומעים בבית את השירים, מדפיסים את העטיפה וצורבים לעצמם דיסק.

אני מניח שמעכשיו לאלבום יש חיים משל עצמו (ויש עוד שירים בדרך, שיתווספו בשבועות הקרובים, וגם דיבורים עם חברת תקליטים אחת על הוצאה מסודרת). אני רק נהנה לשבת פה ולשמוע את הביצועים האלה, שמחיים את השירים העירומים של לאונרד בלבוש חדש לגמרי, שכל אחד מהאמנים תפר בעצמו.

תודה, מר כהן.

(הסוף.)