אודות אילנה
אילנה

שם: אילנה
גיל: 23
היא מפצלת, היא מפוצלת, היא מולידה את עצמה ותוך כדי כך מתרוקנת ונהרסת כמיקרוקוסמוס וכמקרוקוסמוס.
היא תרד אל בין הקליפות כדי להעלות את הניצוצות, או תפוצץ את הקליפות מעוצם הניצוצות שבתוכה.
פרטים נוספים: דיוקן עצמי

09.09.02
15:13
i live you

הזמיר והורד של אוסקר ויילד,מוכר?
לפני כמה זמן ראיתי את המחזה כפי שהציגו אותו בהצגת הסיום תלמידים של
בי"ס למשחק שחברה שלי לומדת בו.


זה סיפור על הקרבה.סיפור על הכרחיות של מעשה האמנות בחיי האדם.
סיפור שהסיום המקפיא שלו מבטל באחת את ההקרבה האהבה ומעשה האמנות ומציב
במקומם חומרנות וקרייריזם מן הסוג הזול ביותר.
הסוף של הסיפור מותיר את הקורא/צופה מבולבל ומבועת האמנם מאמין ויילד
שלאהבה להקרבה ולמעשה האמנות אין כל משמעות אמיתית? או שמא הסטודנט
המיוסר ואהובתו הם בעצם סמל לכל מה שויילד מתעב? אני חושבת שאולי זה מעין
התרסה לחברה המעלה על נס סיפורי אהבה גדולים מהחיים כמו רומיאו ויוליה
ושוכחת בצד את כל השאר.את האהבות הקטנות,המזיקות,אהבות היומיום,אהבות
השקר,אהבות הכיליון,אהבות השטות,אהבות התעתוע.אהבות שיוצאות מהמסגרת של
גבר רואה אישה,גבר רוצה אישה,גבר מחזר אחרי אישה = חיים באושר ועושר/גבר מת
בדו-קרב.
שהרי בעצם גם ויילד ההומסקסואל סבל רבות בשל האהבה שלו והיה מוכן לאבד
את כבודו ולרצות עונש מאסר.

הזמיר לאורך כל המחזה מוצג כקדוש מעונה, אמן , גיבור המוכן להקריב רבות
למען אהבה שאפילו לא שלו.עד הסוף המר של המחזה שמנפץ את כל מה שחשבנו
קודם וגורם לנו להרהר בשנית אולי הזמיר הוא רק שוטה המקריב את חייו למען
שניים שאינם ראויים לו?
כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו תוהים אולי אנחנו מקריבים את עצמנו
למען משהו או מישהו שאינם ראויים לנו.
במי לעזאזל מצדד ויילד שואל את עצמו הצופה המוטרד שהרי אי אפשר לו לאדם
להעלות למדרגת ערך עליון את אותו דבר עצמו שהוא בז לו.
או שמא יכול גם יכול?


(הסוף.)