תוגת צעצועיך הגדולים
גיא אבק


נולד ב-1982 בגליל, ומאז משתדל להישאר שם.

כותב בעיקר שירים. קורא בעיקר מילים (בכל מקום, גם על שלטים ועל המדבקות של המשקאות הקלים והשמפו).

מחפש את היופי בכל דבר (ובדרך כלל מוצא הרבה יותר מהצפוי). אוהב מים ושדות ארוכים וחיוכים בקצוות הפה וכמעט כל דבר שמפיק מוזיקה. מאמין שאי אפשר להיות עצובים כשלועסים תפוז. מתאהב, בממוצע, פעם ביום מאוהב.

 בעיקר, כאמור, כותב. לומד גם למחוק.

 (מבקש שתקראו אותו לאט)

נר ליד המיטה

"הזמן הכפרי, הדשן, הרחום,
כמעטיני הפרה אל הדלי.
השמש חובקת את רוך היקום,
לוחשת: כולךָ שלי."

(לאה גולדברג)

הדלת קצת פתוחה לחדר אחר
אבק בבמה 
21.01.05
03:02
שרפו חלקת אדמה

(סיפור שלא תוכנן, שנכתב לתומ לפני שהיא טסה לכמה חודשים בארצות הברית. טיסה נעימה, ילדה יקרה.)

(אם זה מעניין מישהו, הפסקול - לכתיבה - היה האלבום הנפלא Lullaby for liquid pig של ליסה ג'רמנו)

 נא לקרוא לאט, אפילו לאט מהרגיל.

 

 

"שרפו חלקת אדמה מאחורי הבית שלי, שממש אהבתי ללכת אליה", היא מספרת לי אחרי שאנחנו שוכבים. האור כבוי, ושנינו כבר מתחת לשמיכה, מחובקים ככפיות. כשהיא נושפת את המילים מהפה אני מרגיש שברי אוויר חם על עורפי, כמו איתותי מדורות אינדיאניות: מ-צו-קה, ה-צי-לו, ט-בח. אני מהדק את כפות ידיי סביב היד שלה שעל חזי, ומרגיש את השפתיים שלה מתנגבות בשכם שלי כשהיא חופרת את ראשה למקום שהיא אוהבת. "אני לא יודעת למה שרפו שם", אני מפענח את הקולות, שעכשיו עוברים דרך עצמות הגב שלי, "אתה יודע למה שורפים מקומות כאלה?". לא, אני עונה, אני לא יודע. "זה בשביל לגדל שם שדה חדש, או, או לבנות משהו?" היא זורקת חכה. אני ממש לא יודע, אני משיב אותה ריקה, אף פעם לא חשבתי על זה, מתוקה. היא דוממת לרגע. הריסים שלה מדגדגים אותי ואני יודע שהיא חושבת, נודדת בתוך הראש. האצבעות שלי עוברות לאורך כף היד שלה, אבל היא לא זזה, רק שוקעת פנימה. מה את חושבת, למה שרפו שם? "לויודעת" היא ממלמלת, מעומעמת, בפה כמעט סגור. שאיפה קולנית ופניה ניתקות מגבי, אצבעותיה זזות מעט. קולה יציב יותר עכשיו: "אף פעם לא היה שם כלום, בטח היו שורפים את זה מתישהו. פשוט אף פעם לא חשבתי על זה. לא היה שם שום דבר, רק שיחים יבשים ודברים שהשכנים זרקו, אתה יודע, מזרונים וכאלה." עכשיו היא שותקת שוב לרגע. "אם זה היה השטח שלי הייתי שורפת אותו גם ככה, מה הייתי צריכה את כל הזבל הזה שם." למי זה שייך? "לא יודעת", היא נצמדת שוב לגבי, "לא לי בכל אופן". גם לא לי, אני מנסה להעביר לה חיוך קטן דרך האצבעות. אני יכול להרגיש פעימות דם בעור הרך שלה, בין האגודל לאצבע. "בעצם זה כן שייך קצת לי", היא אומרת בקול קטן. "אתה יודע שהיינו משחקים שם כשהייתי קטנה, כל הילדים ברחוב. תופסת וכאלה, קדרים באים. מצאתי שם מלא דברים, כל מיני. אה אתה זוכר את הבובה הזו בבית של אמא שלי, על המדף? מצאתי אותה שם ותפרתי לה את החורים ואמא שלי שמה אותה שם", צחקוק, "עד היום היא שם. מצחיק איך היא מחזיקה דברים כאלה כל כך חזק, היא זרקה את כל המילונים של אבא שלי כשהוא מת אבל הבובה שם עדיין." אני מרעיד את הגב בצחקוק הזדהות. בטח זה היה מזמן, אני אומר. "כן, הבובה כן. פעם". היא שוב נודדת קצת, ואני מחכה שהיא תמשיך אבל היא לא ממשיכה. אני מקשיב לנשימות שלה אבל היא לא נרדמה עדיין. היא נודדת בעיניים פקוחות. אני חוזר ללטף את האצבע שלה והריסים שלה מרפרפים עליי שוב: "סיפרתי לך על הנשיקה הראשונה שלי, נכון?" בטח, בכיתה ו', עם הילד ההוא, הדתי. "כן. אז זה גם היה שם, באיזה שבת אחת בערב. הייתה שם ספה קרועה כזאת וישבנו עליה וראינו כוכבים. זה היה לפני שבנו שם את הבית דירות והיה עוד אפשר לראות. עכשיו לא רואים כלום, וגם הספה בטח לא שם. אתה חושב שלקחו אותה?" לא יודע, בטח שרפו אותה גם כן. "כן", היא נצמדת, "אתה בטח צודק. גם ככה היא הייתה הרוסה לגמרי, לא היה מה לעשות איתה. כשהיינו בחטיבה היינו כותבים על הבד שלה דברים עם הסיגריות, היינו... נו איך המילה הזאת", חורכים, "כן חורכים, היינו חורכים את השמות שלנו בהתחלה ואז כל מיני מילים או סמיילים כאלה", אני שומע בקול שלה שהיא מחייכת, "זה היה כל כך טיפשי. איזה מצחיק לחשוב שהייתי כזאת, אני כבר לא זוכרת מה חרכנו שם על הספה. לבבות וכאלה, אתה יודע שטויות של גיל כזה. ארבע עשרה אולי. ואתה יודע לפני חודש הייתי שם כשביקרתי את אמא שלי, אז אתה זוכר שבאת לקחת אותי באוטו לבסיס והתעכבת בדלק?" הנהון, "אז הלכתי לשבת שם כי ידעתי שייקח לך זמן. והיה שם מלא זבל חדש שלא זכרתי בכלל, כל מיני מקלדת שבורה ומיקרו שנהיה צהוב מהשמש כבר. והעשבים שם בכלל הגיעו לי עד המותניים כמעט והלכתי שם בין הדברים וחיפשתי דברים שזכרתי, נגיד את הספה ההיא או את הגלגל של האופניים שהיה שם ואת הטלוויזיה שאחד משני בתים לידי שבר עם אבן. אבל לא מצאתי אותם בשום מקום וסתם הלכתי והלכתי עד שנמאס לי ללכת והתיישבתי אתה ער עדיין?" כן כן, "אז התיישבתי שם ונחש על מה ישבתי?" על הספה ההיא עם הסיגריות? "לא, אמרתי לך שלא מצאתי אותה קודם", אז על מה ישבת? "על המיטה של אבא שלי. אמא שלי בכלל לא הלכה עד לפח אפילו, היא פשוט זרקה אותה שם איפה שכל הזבל האחר זרוק, ופתאום אני יושבת על המיטה של אבא שלי באמצע כל העשבים ועכשיו אני רק חושבת כל הזמן ששרפו שם את הכל וגם את המיטה של אבא שלי וגם את הספה עם הסמיילים ולא יודעת בכלל כל מה שהיה שם", היא מועכת את האף על הגב שלי ומושכת בו, "ועכשיו אי אפשר להיות שם בכלל כי הכל שחור מהשריפה ויש ריח כזה, חרוך, כמו שאמרת, ואי אפשר להיות שם." אני מחזק את האחיזה ביד שלה וכורך את זרועה הדוק יותר סביבי. ההתרגשות בגוף כבר דעכה וכבתה מאז ששכבנו וכל השרירים רפויים ורכים יותר, הרגליים שלנו שלובות ואני מרגיש איך השמיכה נמתחת ומתרופפת כשהיא מזיזה את האגן שלה ונצמדת אליי קרוב יותר. אני מושך אליי בשתי ידיים את כף היד שלה ומנשק אצבע אצבע. היא מתייפחת בשקט בשקט בעורפי, התייפחות קלה כמו נשימה כמעט, שקטה וסדירה כמעט, אבל האוויר החם והמקוטע בעורפי מסגיר אותה. "אני אוהבת אותך, טוב?" היא נושפת. טוב, אני לוחש. "תבוא איתי מחר לשם, לראות?" כן, מתוקה, אני לוחש, אני אבוא איתך, וממשיך לנשק, אצבע אצבע, עד שהיא נרדמת.

 

 

 

 

(הסוף.)