באופן זמני/תמידי
אור

 

משהו בין אוקיינוסים. בין ערים. בין חלומות.

ו-

בעיקר שירי אהבה

ו-

פעם הייתי גם פה

ו-

אל תפני לאחור: אין כלום מלבדך.

מרחב אינו אלא זמן בהתגלות שונה,
מקומות שאהבנו לא נוכל לעזוב"

(מקומות שאהבנו/ איוואן ו. לאליץ')

23.01.05
17:38
ברלין

 

מה שלא יקרה.

נפגש בגאר דו נורד. שמונה ורבע בערב. אני אלבש מכנסיים לשם שינוי ושלושתם יצחקו שהם לא ראו אותי במשהו שאינו חצאית כבר חודשים. נלך לקנות סנדוויצ'ים ובקבוקים של ליטר מים לרכבת. אני אעשן סיגריה אחרונה והוא יצחק עליי שאני לא סקסית כשאני מעשנת. אני אשלוף את כרטיס הרכבת שקניתי לו מתוך התיק. כדי שלא יתקמט הוא יהיה בתוך ספר שירה דק, בטח וסקו פופה או מאיר ויזלטיר או ויטמן או מישהו אחר שמתאים לרכבת לילה ארוכה. הוא יתבונן בספר ויפתח אותו בכיוון ההפוך. אני אצחק ואגיד שהוא צריך ללמוד לחשוב בכל הכיוונים, מימין לשמאל ומשמאל לימין. הוא יבין אותי לרגע, ואני אוכל להרגיש את זה כדגדוג בכפות הרגליים. נעלה על הרכבת. הוא יישב ליד החלון, אני במעבר. נדבר, הזמן יעבור. המון שטויות בסגנון "כמה אני מתרגשת לראות את התערוכה הזו" ו"באמת אף פעם לא היית בברלין?". אחר כך נגיע לנושאים יותר אישיים. לילה, אלפי ירחים ישתקפו על חלון הרכבת בעודה חוצה את הנוף כמו מחוגי שעון. נשטוף את הקרון בצרפתית מתנגנת והוא יצחק עליי שבסוף אני אבין את הסלנג שלו. אני אתגרה בחזרה ואתחיל לדבר עבריתאנגליתאיטלקית כדי להוכיח שגם לי יש טריקים בכיסי המעיל. ניצור בדיחות פרטיות משלנו ומדי פעם אני אביט מהחלון. הניצוצות של חיכוך גלגלי הרכבת בפסים יהיו הד לניצוצות שבתוך הקרון. יתחיל להיות מאוחר. אחד מאיתנו יפהק וידביק את השני בעייפות שלו. הוא יציע לי להשעין את הראש על כתפו. השינה תימתח עליי כמו פלסטיק נצמד ושנייה לפני שאירדם אני ארגיש את היד שלו מלטפת את שיערי.

 

 

מה שיקרה.

 

נפגש בגאר דו נורד. שמונה ורבע בערב. אני אציג אותם אחד לשני וכולנו נהיה מתוחים כמו שרוכי נעליים. אני אנסה שלא לחשוב על זה שאנחנו עומדים לבלות 36 שעות עייפות יחד ומישהו חייב לשבור את הקרח בפירואטים עדינים. נלך לקנות סנדוויצ'ים ובקבוקים של ליטר מים לרכבת. אני אעשן סיגריה אחרונה וכולם יסתכלו עליי במבטים חסרי סבלנות. אני אשלוף את כרטיס הרכבת שקניתי לו, הוא יודה לי בחיוך וישאל מתי אני רוצה שיחזיר לי את הכסף. אני אגיד שזה לא משנה, מתי שהוא רוצה ואדחוף בדיחה שלא תכנס לחלל הצר שבין חיוכינו המנומסים. נעלה על הרכבת. אני אשב ליד החלון, הוא במעבר. נדבר על שטויות בסגנון "כמה אני מתרגשת לראות את התערוכה הזו" ו"באמת אף פעם לא היית בברלין?". אחר כך המבוכה תעטוף אותי כמו קורי עכביש. הוא ידבר מהר מדי ואני אגיד שקשה לי להבין את הסלנג שלו. הוא יעשה מאמץ להאט ואני אאבד את הריכוז. הברותיו יאבדו בין מספרי המושבים ובסופו של דבר הוא יתייאש. נקרא ספרים. מדי פעם נרים את הראש מהספר באותה השנייה ונחייך. אני אתהה אם החיוך שלי היה רנטגן ללבי. הוא יקבור את הראש בספר כמו בת יענה ואבין שלא. יתחיל להיות מאוחר. הוא יפהק בקול רם מדי ואני אצחק בדיסקרטיות. אולי הוא יסמיק. הוא יגיד "לילה טוב קטנטונת" וירדם לפני שאני אספיק לענות. יהיה לילה. הרכבת תחתוך את הנוף כמו בסכין יפני. ירח ישתקף בחלון. אני אסתכל עליו ישן ואחייך לעצמי, אפחד שיתעורר ויראה אותי מביטה בו ככה וכבר אכין תשובה צחקנית מראש. הוא לא יתעורר ואני אכנע לשינה. בבוקר הוא לא ישאל על מה חלמתי.

(הסוף.)