אודות אבי
אבי

 

 

רוצה סיפור
ושיכניס בו
אהבה

29.01.05
14:44
סיגריות לייט


מושיקו היה בן 17, כשהוא עישן את הסיגריה הראשונה שלו. זה היה בדרך חזרה מלשכת הגיוס בטבריה. הוא היה אמור להיכנס בדיוק לצו הראשון, כשהוא נזכר שהוא שכח את תעודת הזהות שלו בבית, ולא היה לו כל כך הרבה מה לעשות אז, חוץ מלטייל קצת בין השוארמות של טבריה, ולעצור, כאילו במקרה, בקיוסק של איש שמן עם ריח של דגים, ולקנות חפיסה של סיגריות לייט.

מושיקו חשב כבר די הרבה זמן איך תרגיש הסיגריה הראשונה שלו. יצא שהוא היה מגניב מדי פעם שאכטות מחברים, אבל סיגריה שלמה, ועוד משל עצמו - את זה הוא עוד לא עשה. וליתר בטחון, כדי שלא יתפחלץ לו שם, בין השוארמות של טבריה, מושיקו החליט להתחיל בקטן. ווינסטון סופר לייט. כמה כבר אפשר להשתעל מזה?

מושיקו די התרגש כשהחזיק בידיו את הקופסה הראשונה שלו. כמובן שהוא לא היה מודה בזה מעולם, כי למושיקו היה מוניטין מוצק וגאוותני מאוד, אפילו בראי עצמו, אבל להחזיק את הקופסה הזו הרגיש לו קצת כאילו הוא גבר. או לפחות, יותר גבר מאשר הוא אי פעם היה. ומה זה "גבר" בעצם? מושיקו תיעב את המחשבה הזו, שאנשים מסוגלים לעשות דברים רק כדי לשפר משהו בדימוי החברתי שלהם. שלא לדבר על הדימוי העצמי. אבל  מושיקו - הוא הרגיש אז לפחות כמו הקואבוי מהפרסומת של מרלבורו. וזה הרגיש לו נחמד.

בסוף טיילת בתי הקפה המוזנחת של טבריה, מרחק נגיעה מהמזח, מושיקו נעצר לרגע, הוציא קופסת גפרורים שהגניב מליד הכיריים בבית הוריו, והצית את הסיגריה הראשונה שלו. הוא כמובן לא התמהמה מדי. לא רצה שיראה למתבונן האקראי בטיילת כאילו הוא מקדיש יותר מדי זמן לרגע הקטן הזה. כאילו שזה רגע היסטורי עבורו, או כאילו שהוא מתרגש. מושיקו רצה, באותו הרגע, על הטיילת של טבריה, להרגיש קול. שלו. כאילו זה עוד רגע קטן, חסר חשיבות, ביום שלו. כאילו זה סתם.

שלוש שאכטות, כמעט חצי סיגריה, ומושיקו התיישב על ספסל עץ שהשקיף לכנרת. לחצי רגע הוא הזכיר לעצמו את הולדן קולפילד, וזה הרגיש לו ממש עלא-כיפאק. וכשכבר קם מהספסל, והמשיך בטיולונצ'יק שלו על הטיילת, מושיקו הרגיש שטיפטיפה עומד לו. לא משהו רציני שמישהו עשוי להבחין בו, אבל בכל זאת, הזין שלו התחיל להתקשות. והוא התפדח. מושיקו שנא את התחושה שהוא מעשן בשביל לרצות מישהו, או שכל האקט הזה מזיז לו. אבל התזוזה הזאת בתחתונים הטיחה לו את האמת, או לפחות חלק ניכר ממנה, בפנים. וזה לא מדי הזיז לו, אבל הסימן הקטן הזה הצליח לבאס אותו קצת.

בדרך חזרה לתחנת האוטובוס, מושיקו עבר דרך שדרת השוארמות ועצר למנה בפיתה. השוארמות של טבריה הן משהו, חשב לעצמו מושיקו, כשבדיוק נזכר שבגינה הציבורית שממול השוארמות הוא ראה פעם הופעה של אתניקס. אם מושיקו היה מפורסם, והיו מראיינים אותו לאיזה עיתון, במסגרת איזו כתבת "תחנות תרבות", מושיקו בודאי היה מחשיב את ההופעה ההיא, בגינה שממול לשדרת השוארמות בטבריה, כאחת מתחנות התרבות החשובות בחייו. איך שהיה באקסטזה על הכתפיים של אבא שלו, כשאתניקס נגנו את "כתם הפרי" והזמינו לבמה את זהבה בן, ואיך שההורים לחצו לחזור מוקדם הביתה, וככה פספסו את השיר האחרון בהופעה שבטח היה "תותים".

מושיקו סיים את השוארמה. הוא בכלל לא חשב אז לעשן את הסיגריה שאחרי. בכלל, הסיגריה הבאה שעישן היתה רק למחרת בערב, ביחד עם כוסית עראק שהגניב לאבא שלו מהמקרר. באותו ערב, הקשיב מושיקו לראשונה לאריק לביא, אחרי שפילח להורים שלו את התקליט היחיד שמצא אצלם ולא היה בצרפתית. הוא התפלל, באותו ערב, שיירד בחוץ מבול, למרות שבכלל רק התחיל הקיץ, ורצה רק שעינת תגיד לו שהיא אוהבת אותו, ושתנשק אותו, למרות שהיא בכלל לא היתה הטעם שלו. מושיקו הרגיש משועמם, ומבוזבז, והתענג על הרגעים האלו, בהם כמעט ורק הסיגריה הזו שהחזיק ביד גרמה לו להרגיש כאילו הוא שווה משהו. כאילו הוא מישהו מיוחד.


(הסוף.)