דברים של עומר
עומר אחד

פתאום כבר בן 25.
זה מרגיש לי מוזר.

תל אביבי מתחיל. סטודנט מתחיל. מקווה להתחיל עוד כל מיני דברים בעתיד הקרוב.

מתאהב על ימין ועל שמאל בדמויות שלא אכיר לעולם. מתכנן יום אחד לעשות משהו גדול. משהו שיזכרו אותי בגללו.

אם הייתה לי מצלמה, הייתי מצלם את השמיים של השקיעה של אתמול.
(אם הייתי מרגיש שאני יודע איך, הייתי כותב - אבל אני מעדיף לצלם.)
היו בהם המון צבעים, ועננים שנראו כאילו ילד שיחק ומשך אותם מסביב לעצמם. כמו בסרטים.
זה אמנם סימן שמתחיל הקיץ, ושנגמר לי החורף, אבל זה עשה לי טוב.
אנשים ודברים שעומר אוהב:

(רשימה חלקית במיוחד)

18.02.05
02:21
אלו היו הימים

דיברתי הלילה עם רינה במסנג'ר. נורא נהניתי, מהשיחה עם רינה, כמובן - אבל גם כי נזכרנו בימים הטובים בהם בלוגים עוד לא היו 'בלוגים', אלא 'אתרים אישיים במיוחד שקצת קשה להסביר'. כשעוד הרגשנו שאנחנו יכולים באמת לכתוב את מה שיש לנו להגיד, ולשים את מה שיוצא לנו באינטרנט, ושזה בסדר. כשידענו לכתוב ולכתוב בלי לעצור באמצע כדי לערוך את עצמנו. אלו היו הימים.

רגע לפני השינה, הצצתי במיליון התחלות.
נתקפתי בפרץ נוסטלגיה לא מובן (וקצת מטריד), והחלטתי להעתיק לכאן את הקטע הראשון מהאתר הישן.

20/5/01 - זה מתחיל

 

כל יום בין השעות חמש לתשע, אני אמנם ער, אבל מתפקד בזומביות מוחלטת.
אני מתעורר, המוח ממשיך לישון. עולה למעלה ונכנס למקלחת כמעט תמיד, אלא אם אני ממש מאחר.
יוצא מהמקלחת, מתלבש, עולה על קו 502 וממשיך לישון. עוד שעתיים וחצי.

היום בחמש ושתים עשרה דקות התהפכתי כדי לבדוק מה השעה.
הרגשתי שכבר מאוחר וחשבתי שאולי לא ממש שווה לנסות להרדם.
בחמש ורבע המערכת התחילה לפעול, כצפוי. התיישבתי במיטה, המום, ועליתי למקלחת.

היום עבר. השעה תשע בערב, ואני עדיין לא בטוח אם בכלל ישנתי הלילה.
אני יודע בוודאות שחשבתי וחשבתי (וחשבתי) על כל מה שקורה עכשיו.

עליתי למקלחת, ולמרות שממש לא איחרתי החלטתי שמספיק לשטוף פנים. הייתי כל כך עירני.
התיישבתי באוטובוס ולא הצלחתי להרדם. סגרתי את העיניים ובמקום אותו כתום חמים היו המון צבעים צועקים, מבולגנים, משהו היה לא בסדר.

זה טפשי כשאני חושב על זה אחורה, אבל באותו רגע, זה היה ממש.. מטריד. נשארתי ער כל הנסיעה לרכבת צפון והמשכתי לחשוב. בפעם השניה בחצי שנה האחרונה הגעתי לאותה מסקנה: אני לא יודע לגמור לטפל בדברים, לסגור מעגלים, לקשור קצוות. יש לי הרבה התחלות של סיפורים די מעניינים בחיים שלי, אני פשוט לא יודע איך לסיים אותם. אפילו לא איך לעבור את האקספוזיציה.


אולי זה ככה אצל כולם. בכל רגע נתון, יש לי בראש איזה מליון רעיונות. מליון מחשבות וסיפורים וקשקושים שהופיעו ככה, בזמנם החופשי. בתשעים אחוזים מהמקרים, עד שיש לי בכלל זמן להייחס אליהם, משהו כבר משתנה, או מתעוות, או שאני סתם שוכח. עכשיו אני יכול לכתוב, להוסיף, לשנות בכל זמן אפשרי.

אני ממש לא מבטיח שזה הולך להיות מעניין, אבל כמו שאמרתי בכניסה לאתר- זה עניין אישי. לא כל כך נורא אם זה ישעמם אותכם, לי זה עושה די טוב.

(הסוף.)