תוגת צעצועיך הגדולים
גיא אבק


נולד ב-1982 בגליל, ומאז משתדל להישאר שם.

כותב בעיקר שירים. קורא בעיקר מילים (בכל מקום, גם על שלטים ועל המדבקות של המשקאות הקלים והשמפו).

מחפש את היופי בכל דבר (ובדרך כלל מוצא הרבה יותר מהצפוי). אוהב מים ושדות ארוכים וחיוכים בקצוות הפה וכמעט כל דבר שמפיק מוזיקה. מאמין שאי אפשר להיות עצובים כשלועסים תפוז. מתאהב, בממוצע, פעם ביום מאוהב.

 בעיקר, כאמור, כותב. לומד גם למחוק.

 (מבקש שתקראו אותו לאט)

נר ליד המיטה

"הזמן הכפרי, הדשן, הרחום,
כמעטיני הפרה אל הדלי.
השמש חובקת את רוך היקום,
לוחשת: כולךָ שלי."

(לאה גולדברג)

הדלת קצת פתוחה לחדר אחר
אבק בבמה 
13.04.05
20:22
אנשים אמרו: שלום, חבר. היה חבר.

אף פעם לא הייתי בבנימינה. בחיים. האמת? גם לא פגשתי את אהוד מנור בחייו. אפילו לא חיבבתי באופן מיוחד את דמותו החייכנית. לא שהוא עשה לי רע, הוא פשוט לא עשה לי טוב יוצא דופן.
אבל שיר אחד שלו, "ימי בנימינה", נשזר בי מהרגע בו פגשתי בו (בשיר) ועד היום.

בערב האחרון של הטיול השנתי בכיתה י"א, בקצה המרוחק של איזה מכתש, מאה ומשהו נערים ונערות התחילו להקים את המאהל. חלקם הרימו אוהלים, אחרים חיפשו מקום טוב להשתין, או עזרו בהכנת מרק הבצל המפורסם, שאין כמותו להחייאת הגוף והנפש אחרי קילומטרים רבים באבק המייבש. אני ביקשתי פיסת נייר ועט מאחד המורים (איציק, שבעת הצורך היה מספק גם סיגריות), וטיפסתי קצת במעלה הגבעה במזרח. מצאתי שם מקום יפה וצפיתי במאהל המתרומם שנצבע בצבע כתום כהה של שקיעה במדבר. היה שקט. לאן שלא הסתכלת והקשבת - שקט. כתבתי שיר אחד, די קטן.

למחרת בצהריים, כשארזנו לפני הנסיעה הביתה לאורכה של הארץ (תמיד דימיתי את המסלול הזה לריצ'רץ'), ניגשתי למדריכה שלנו, שהייתה שונה מכל המדריכים והמדריכות שהיו לי עד אז. היא לא באה לספר לנו על השכבות הגיאולוגיות ועל אגדות בדואים. היא הייתה מקריאה לנו בהפסקות שירים, פסוקים וסיפורים, מרגישה את הכוח של המדבר באצבעות, וגרמה לי להרגיש ולחשוב, לא רק להנהן מול סיפורי מאובנים ולחשוב אצל מי הסיגריות. היא מצאה חן בעיניי מאוד, אותה מדריכה בעלת שם ייחודי (שלדעתי הוא יחיד בארץ, ולכן לא אוכל לרשום אותו פה), אולי אפילו התאהבתי קצת. החלטתי לתת לה את השיר שכתבתי אתמול, ורגע לפני שנסענו נתתי לה את הפתק המקופל, שעליו נרשמה בחיפזון גם כתובת הדואר שלי.
אחרי כמה שבועות קיבלתי מכתב ממנה, להפתעתי (לא ציפיתי שהיא תשיב). במעטפה התחבא צילום של מפת מדבר אילת, שם נועדנו לטייל בשנה הבאה, ומצדו השני היה רשום השיר הזה, שאותו קראתי לראשונה:

מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים
שהמתיק סודות אל סביונים ושחפים
שספר כל נמש חרש ובחול נרדם -
מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?

אני רוצה לחזור
אל הימים הכי יפים שלי
הימים היחפים של בנימינה -
כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,
השמש לא מיהר
אנשים אמרו שלום,
חבר היה חבר.

"היורה ירד מחר הבט בלבנה"
"איך היה יבול הענבים השנה?"
"היכנסו הערב יש ריבה מתות גינה",
"ובלילה תתכסו כי תהיה צינה."

אני רוצה לחזור
אל הימים הכי יפים שלי
הימים היחפים של בנימינה -
כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,
השמש לא מיהר
אנשים אמרו שלום,
חבר היה חבר.

ועכשיו אם יום או ליל אם רע לי ואם טוב
אין לי רגע זמן לשבת ולחשוב.
לפעמים אני כמעט מדעתי יוצא
כל ימי אני הולך לשם ולא מוצא.

אני רוצה לחזור
אל הימים הכי יפים שלי
הימים היחפים של בנימינה -
כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,
השמש לא מיהר
אנשים אמרו שלום,
חבר היה חבר.

מה קרה לילד שנרדם בחול החם
שיום אחד, לפתע, קם ונעלם?
 
בטח שהתרגשתי. בכל פעם ששולחים לי שיר (זה קורה פחות משהייתי רוצה), אני מתרגש. והופתעתי נורא לגלות שכתב אותו הטרחן הקיטשי ההוא, אהוד מנור. חשבתי: איך הקשקשן החרזן הזה יכול לכתוב ככה את הבפנוכו שלי, פתאום? הרי אני, אני דיברתי אל כוכבים, המתקתי סודות עם סביונים, נרדמתי בחול. זה אני שמתגעגע ללכת שוב יחף.
כל החיים אני הולך ונסחף מחוף הילדות כמו מרקו מאמא, ויכול רק לצפות בה מתרחקת בעיניים כלות, כשבעצם הייתי נותן כל כך הרבה כדי להתערסל שוב בזרועותיה החמות.
 
מנור יודע על מה הוא מדבר. לא סתם הוא כמעט מדעתו יוצא, כי גם אם ילך לשם כל ימיו, וכך אכן עשה, הוא לא ימצא. כי הילד הזה קם ונעלם. בנימינה היא בנימינה, כמו שהקיבוץ שלי הוא הקיבוץ שלי, אבל הילד איננו.
 
אחד הבתים הכי מרטיטים בעיניי בשיר הוא דווקא הבית החייכני והחמוד מכולם: "היורה ירד מחר הבט בלבנה" / "איך היה יבול הענבים השנה?" / "היכנסו הערב יש ריבה מתות גינה" / "ובלילה תתכסו כי תהיה צינה." שיחה קטנה בין שכנים, בערב קיץ, זה הכל. אבל החריזה, הפעם, סוף סוף מוצאת חן בעיניי, סולד-חרוזים ידוע שכמוני. כי היא עושה פה הכל למתוק יותר. אני זוכר איך אבא היה מספר לי, בלכתנו ב"טיולילה", איך חוזים את הקור והחום מחר לפי הילת הירח. הגעגועים של מנור הם לא רק לילדות האבודה, אלא גם לארצישראליות פשוטה וחברית יותר (ארצישראליות, ולא ישראליות, אלה דברים שונים בעיניי: ישראל היא מדינה ולכן מדובר במדיניות; ארץ ישראל היא אדמה ולכן מדובר בבני אדם). אני הכרתי את הארצישראליות הזו בקיבוץ שלי, בשיחות חולין דומות, שמחביאות בתוכן, בדיוק כמו החריזה החמודה כאן, חיוכים חבריים קטנים, מובנים מאליהם.
 
מאוחר יותר גיליתי את הלחן המרטיט של מתי כספי, והתאהבתי בביצוע בדיסק ההופעה שלו. לעולם לא אשכח את שירה מטלפנת אליי, אומרת בהתרגשות "חכה, תקשיב לזה רגע", מניחה את הטלפון ליד הפסנתר, ומנגנת, כשחברתה בקלרינט, את המנגינה הזו. בכיתי מיופי.
 
מאז, השיר הזה טבוע בי כמו מספר שילדה ברכב. הערב ראיתי בחדשות את חנן יובל שר בקצה האוויר שלו את השיר, ופורץ לאחריו בבכי. אני לא אוהב לצפות בהלוויות בטלוויזיה, וכל שיר אחר היה חולף לידי, אבל השיר הזה, דווקא זה, במקום הזה ובזמן הזה, סדק אותי לחתיכות.
לא הכרתי את אהוד מנור, לא הייתי בבנימינה מעולם, ואני בכלל לא אוהב ג'ינג'ים. אבל אני מתגעגע.
 
(הסוף.)