תוגת צעצועיך הגדולים
גיא אבק


נולד ב-1982 בגליל, ומאז משתדל להישאר שם.

כותב בעיקר שירים. קורא בעיקר מילים (בכל מקום, גם על שלטים ועל המדבקות של המשקאות הקלים והשמפו).

מחפש את היופי בכל דבר (ובדרך כלל מוצא הרבה יותר מהצפוי). אוהב מים ושדות ארוכים וחיוכים בקצוות הפה וכמעט כל דבר שמפיק מוזיקה. מאמין שאי אפשר להיות עצובים כשלועסים תפוז. מתאהב, בממוצע, פעם ביום מאוהב.

 בעיקר, כאמור, כותב. לומד גם למחוק.

 (מבקש שתקראו אותו לאט)

נר ליד המיטה

"הזמן הכפרי, הדשן, הרחום,
כמעטיני הפרה אל הדלי.
השמש חובקת את רוך היקום,
לוחשת: כולךָ שלי."

(לאה גולדברג)

הדלת קצת פתוחה לחדר אחר
אבק בבמה 
12.06.05
18:32
בקיץ הזה תלבשי לבן

רצף זכרונות לשבועות.

1.  גרתי במשך שנה בקיבוץ ליד החרמון, שם הכרתי את הקור הכי עז בו נתקלתי. רצה הגורל וזה היה החורף הכי קר בעשר השנים האחרונות. בערבי החורף היינו הולכים - שותפי לדירה ג'יימס, חבר יקר שלי עוד מהתיכון, ואני - מחדר האוכל לדירה שלנו, עטופים היטב-היטב במעילים עם פרווה, לרוב כנגד רוח קפואה, גשם, שניהם ביחד או אפילו שלג.
ברגע מסוים ג'יימס נהג לפצוח בשירה רמה: "אני אבחר בך, ואת בי תבחרי, וביחד נהיה לרווווווב" - פה אני הצטרפתי בזיופים אדירים, בניגוד אליו שיודע להחזיק תו - "כי בקיץ הזה תלבשי לבן, ותתפללי לטווווווב".
שום דבר אחר לא חימם אותי.

2. חג השבועות הכי שמח שהיה לי התחיל בנסיעת אוטובוס ארוכה, שיעדה היה פסטיבל המשוררים במטולה. היה צפוף, אז עמדתי. הבטתי קדימה והיטלטלתי בסיבובים, כשפתאום ראיתי את את אחת הנוסעות שישבו הרחק לפניי מוציאה מהתיק מחברת, בוהה דרך החלון ומתחילה לרשום. התקשרתי מהר לאור, שהייתה אמורה לפגוש אותי במטולה, ולחשתי לה "אור! צדתי משוררת!"
הגעתי למטולה כמה שעות לפני שהפסטיבל התחיל, וחיכיתי לחבריי. בינתיים התיישבתי על שפת מדרכה והבטתי בערן צור מתראיין לאיזו כתבת עיתונות. הוא נמוך משזכרתי. חשבתי ללכת להגיד לו שלום ולדבר איתו, אבל לא ידעתי מה להגיד. העיניים שלי שוטטו ממנו הלוך ושוב, עד שקלטתי שעל שפת המדרכה שמולי, בדיוק מעבר לכביש השומם, ישבה הנערה מהאוטובוס. בדרך כלל אני מתבייש, הפעם החלטתי שאם אתן לה לחמוק, לא אסלח לעצמי. התיישבתי לידה והתחלנו לדבר, קוראים לה מרווה והיא באה מאיזו התנחלות, נערה דתיה ויפה. היא לא הסכימה לי לקרוא את השירים שלה, אבל התידדנו. כשהחברים שלי הגיעו הצגתי להם אותה והלכנו כולנו יחד לפה ולשם. כשחיכיתי, ישוב על המדרגות, שיתחיל ערב הפתיחה, ערן צור הגיע כדי לרדת ולהיכנס לאולם, והחלטתי שאם אני כבר הולך על דברים היום, אלך גם על זה. "ערן", אמרתי לו, "יש לך דקה?"... הוא הביט בי ארוכות ואז אמר, בקול נמוך נמוך ודיקציה איטית "א-ני  צ-ריך  ל-הי-כ-נס". כל כך נבהלתי שלא דיברתי עד סוף המופע.

את הלילה סיימתי מאוחר, אחרי ערב הקראת שירה במהלכו מרווה נעלמה אי שם ואני חטפתי התקף חרדה קל ורציתי הביתה. בסביבות אחת בלילה נפרדתי מעליה לשלום וקבענו שניפגש פה למחרת. תפסתי טרמפים בחזרה לעמק ומשם לקיבוץ, לישון אצל אחי הגדול. אבל הטרמפים סירבו לבוא או לעצור, ואני ביליתי ארבע שעות קרות מהרגיל, כשלגופי חולצה קצרה ופלאפון שסוללתו אזלה, מדדה בכבישי הגליל, עייף עד קריסה. לקראת חמש בבוקר, בערך חמישה קילומטרים מהקיבוץ, כבר התחלתי להשלים עם כך שאשן הלילה בתחנת הדלק, ואז הגיעה מכונית מהכיוון ההפוך, עשתה פרסה ועצרה לידי.
תמיד אפשר לסמוך על אחים גדולים.
[את מרווה לא ראיתי יותר, לא הגעתי למחרת.]

3. למחרת בצהריים לבשתי לבן וחגגתי עם חבריי שבועות ויום הולדת על הדשא בקיבוץ, כמו שצריך באמת. היו גבינות וחציר ודשא ושירים והרבה חיוכים וריקודים וצחוק ועיניים יפות.

4. בשבועות בשנה שעברה נסעתי לבקר את תם ושירה ב"חג יצירה" של הנוער העובד והלומד. למדתי להשתמש במכונת תפירה, הכרתי אנשים חייכנים יותר ופחות, ושירה נתנה לי ליום ההולדת את "כמו סיפורים".

5. בחג השבועות של 1982 כל הקיבוץ התאסף כהרגלו ברחבה שליד המוזיאון. הטרקטורים חגו והביאו ביכורי דבש, כותנה, חיטה, דגים. ילדי הגן הביאו את ביכורי משק החי: גורי ארנבונים, אפרוחים, שה. החברים עמדו מסביב או הסבו על שמיכות פיקה על הדשא. ברמקולים נוגנו שירי ארץ ישראל חגיגיים. האמהות הטריות, כבכל שנה, נעמדו על המדרגות של הרחבה והציגו בגאווה את פרי בטנן - ביכורי הקיבוץ החדשים. באותה שעה ממש הורם הטלפון בבית היולדות של צפת למזכירות של הקיבוץ, ומשם שוגרה ההודעה בריצה ולחישה למנחה טקס הביכורים, והוא הפסיק את המוזיקה והודיע בחגיגיות: ל<שמה של אמא שלי> נולד בן זכר!

מאז, בכל שבועות אני מחייך, הכי חזק שאני יכול. חג שמח.

 [תודה על התמונה. את יודעת מי את.]

(הסוף.)