תוגת צעצועיך הגדולים
גיא אבק


נולד ב-1982 בגליל, ומאז משתדל להישאר שם.

כותב בעיקר שירים. קורא בעיקר מילים (בכל מקום, גם על שלטים ועל המדבקות של המשקאות הקלים והשמפו).

מחפש את היופי בכל דבר (ובדרך כלל מוצא הרבה יותר מהצפוי). אוהב מים ושדות ארוכים וחיוכים בקצוות הפה וכמעט כל דבר שמפיק מוזיקה. מאמין שאי אפשר להיות עצובים כשלועסים תפוז. מתאהב, בממוצע, פעם ביום מאוהב.

 בעיקר, כאמור, כותב. לומד גם למחוק.

 (מבקש שתקראו אותו לאט)

נר ליד המיטה

"הזמן הכפרי, הדשן, הרחום,
כמעטיני הפרה אל הדלי.
השמש חובקת את רוך היקום,
לוחשת: כולךָ שלי."

(לאה גולדברג)

הדלת קצת פתוחה לחדר אחר
אבק בבמה 
07.07.05
15:10
פמפלונה [העתקה פושעת]
היום, השבעה ביולי, הוא היום המסורתי בו כל המשוגעים רצים עם השוורים בעיר פמפלונה, בספרד, כפי שנוהגים לעשות כבר 700 שנה.

אני יודע שזה קצת גרוע להעתיק לפה סיפור שלי שכבר התפרסם בבמה חדשה, אבל היום זה היום, אז היום קצת מותר לי. הסיפור הזה נולד עוד לפני שידעתי שלעיר קוראים פמפלונה (מילה עם צליל נפלא, בה התאהבתי מהר), את הפרט הזה ביררתי אחרי הכתיבה. יום אחד אבקר שם. בטוח.

עשרים נקודות למי שמזהה את השיר ממנו נולד הסיפור (בבמה חדשה, למרות 30 תגובות, רק אחד זיהה).
כמה טוב שכאן לא במה חדשה. עכשיו לסיפור.


בכל יום הייתי יוצא מדירתנו בקומה השנייה למרפסת הקטנה, המרוסנת במעקה ברזל ירקרק, מתקלף. הייתי יוצא דקה לפני הזמן, כדי לראות את השיירה מגיחה מעבר לפינה בקצה הרחוב, ועולה לאיטה לעבר בית הקברות, במרחק כמה בניינים במעלה הרחוב. נעמה לי שגרת הלוויות היומית, ובעיר הספרדית הזו מתו מספיק אנשים כדי שבכל יום תעבור השיירה מתחת למרפסת. כל יום באותה השעה. הרחוב היה צר, צר מדי. רוב הבתים ממולנו היו צבועים בצהוב, ולכולם מרפסות קטנות, ואנשים מקללים דרכן את העולם, את העיר. לא הסכמת לצאת איתי לצפות בלוויות. "יש פה מספיק מוות", היית אומרת לפעמים, "בוא נעשה חיים". איש שקט הייתי אז, בספרד. חייכתי אל הרחוב למשמע תגובתך, וחיכיתי לכובעים השחורים, לרכב הלוויות המבריק, המחזיר את השתקפותי בגגו. בכל יום הם היו עוברים, האנשים התחלפו, הארונות התחלפו, המטריות והשמשיות התחלפו אלה באלה, והנהג אותו נהג. גם באביב. באביב מצאת עבודה, מלצרית בפאב. באתי לבקר אותך שם לילה אחד, ארבתי לך באפלולית ובעשן, כמו מחזר. חייכת לזרים. חזרתי הביתה וקראתי את עיתון הערב, בהיתי בטלוויזיה. כשקיבלת את המשכורת הראשונה קנית לעצמך שמלת-קיץ לבנה ובקבוק יין אדום. חגגנו בערב, שתינו ורקדנו בדירתנו סגורת-החלונות, כמו בובות על חוט. הורדתי ממך את השמלה הדקה. שכבנו. הייתי אוהב לנחש איזה אדם היה המת ששוכב בתוך רכב הלוויות הארוך. רציתי להשליך פרחים על הצועדים בשיירה, כמו נערה על חיילים החוזרים הביתה מנצחים. "סיון", קראתי לך פעם מהמרפסת, "בואי תראי איתי". אחד הילדים התגנב מהשיירה לאחת החנויות שברחוב הצר, קנה ממתק, ואמו סטרה לו. לא באת לראות. אף פעם לא באת לראות. בקיץ הלכנו לים. את היית משתזפת בלי החזייה, כי "מי כבר מכיר אותי פה?". אני הייתי שוכב לצדך, קצת שותק, קצת קורא ושותק, קצת דואג ושותק. כשהיינו חוזרים הביתה, ברדת הערב, היית מתפשטת ליד המיטה, מתגרה בי, שואלת אם רואים את קו השיזוף פה, ופה, ופה. הייתי שוכב איתך בלהט, טורף אותך. לעורך היה אז ריח מטוגן, רמץ כבוי. בלילות החמים, אחרי שהיינו שוכבים, היית מסכימה לשבת איתי במרפסת, ליד המעקה הירקרק, בכיסא השני, שתמיד חיכה לך, ריק, כשהייתי צופה בשיירות. היית יוצאת עטופה בסדין, אני בתחתונים. היית חושפת חצי שד לשכנים נדודי-שינה. אני הייתי סופר כוכבים, מדמיין כמה אנשים יעברו מחר למטה, בשיירת המתים, ברחוב הצר והמתקלף הזה. היה קיץ. המשכת לעבוד בפאב, המשכתי להסתכל בשיירות. היינו שוכבים כמעט כל יום, היית חוזרת משולהבת מהפאב לפנות בוקר, ואני הייתי מחכה לך במרפסת, רואה אותך יורדת ברחוב, כמעט בריצה. אהבתי לשכב איתך. כשישבתי במרפסת הייתי מתפזר, כמו חופן אורז שנופל על הרצפה, כששכבנו, כל עולמי היה נשאב ומתמקד בגוף שלך. ישבתי על כיסא העץ, מקלף בציפורניי חלק מהמעקה, מחכה לשיירה היומית. היא אחרה. את עמדת במטבח, הכלים קירקשו, המים זרמו, זרמו, זרמו. הפניתי אלייך את ראשי בקוצר רוח, כאילו הרעש שעשית בכלים עיכב את השיירה. הרחוב היה ריק, העיר הַמְתָה, נהמה. חשבתי, אולי הערב אקנה בקבוק יין, נשתה, ואחר כך נשכב, וארגיש איך אני מתרכז כמו אור דרך זכוכית מגדלת. במורד הרחוב, מעבר לפינה, הופיעו בריצה ילדים וגברים צעירים, מבוהלים, צועקים. המים זרמו. הגוף שלך נצץ באור השמש, דרך השמלה הלבנה. קמתי על רגליי, ואחזתי במעקה הברזל. הרעם התגבר, ואתו התחילו לרעוד המעקה, ואני, והמרפסת, וכל העולם. עשרות אנשים החלו רצים במעלה הרחוב שלנו, ומעבר לפינה הגיחו בשעטה שלושה פרים עצומים. "סיון, בואי מהר!" קראתי פנימה, "בואי, בואי!". יצאת בריצה, בלי לשאול, בידך צלחת. נעמדת לידי בשתיקה, שעונה על המעקה, ושנינו צפינו באנשים הרצים והצועקים, באבק שהעלו פרסות הפרים הרועמות, בנשים היוצאות למרפסות, ברעש, ברעד, ברעם. ראשינו הסתובבו, יחד עם כל הרחוב, אחרי הישבנים העגולים והגדולים, שנעלמו. שתקנו. האבק שכך לאט. הרמתי אלייך את עיניי. יצאת, יצאת אליי. תפסתי בידך ומשכתי אותך לתוך הדירה, לחדר המדרגות, לרחוב. המדרכות והחנויות כוסו אבק, ואני הרגשתי נקי. את היית לבנה ושקטה. "בואי", אמרתי לך, "נצא לרקוד".

(הסוף.)