Nothing to Write Home About
לירון

לירון, Live& Kickin' Since מרץ שמונים-ותשע, הרצלייני.

מתיימר שלא להתמייר, טובע באותם הדפוסים.

 

הקרימזוניה

מי אני שאזרוק אבנים על הים?

 

11.07.05
20:09
שברים

שלושה שברים שלי ועוד חצי שהרגיש שייך.

 (זה מרגיש מוזר)

1.

לעצור
אסור.
להסתכל רק בחטף. בפרסומת אמרו שהשגרה שוחקת,
ולפעמים אני מרגיש שהיא היחידה שמחזיקה אותי.

לעצור, כמו לחשוב. אי אפשר להפסיק.
זה ממשיך וממשיך וממשיך וממשיך ואתה רק נגמר
ונגמר. ונגמר.
וכשאתה כבר ממשיך,
זה נגרר, אתה נגרר.

 

2.
שברים מהמראַה שלי
נפלו אל הרצפה הקפואה, 
ואיתם גם אני קרסתי, נחתכתי.
 
אספתי את השברים
של המראה, שלי
אל כף ידי הגדולה, החזקה
וסגרתי אותה חזק-חזק
עד שלא הייתה יכולה.
נפתחה, מדממת,
נשמטה אל הרצפה.

3.
כשאני עוצר ומסתכל עליי, במראה, אני לא רואה אותי.
אני רואה את כל מי שהייתי יכול להיות ובחרתי שלא,
את כל מה שרציתי לעשות ולא עשיתי,
את כל הצלקות שאי אפשר לראות.

אני מסתכל בעיניים שלי, אל תוך עצמי, ורואה אתכם.
את כל אלו שמעולם לא העזתי להגיד להם שלום,
    לכל אלו שמעולם לא הצלחתי להגיע.
    אתכם שהשארתי מאחור ללא סיבה.
           (כשאני איתך אני לא יודע איך קוראים לי.)
כשאני עוצר ומסתכל במראה, אם היא לא נשברת,
            אז אני נופל, ונשבר על הרצפה


חצי.
 
(אני תמיד רוצה, אך רק לעיתים עושה.
ושכבר רציתי, וגם עשיתי,
כל מה שנשאר הוא זכרון אחד,
חד ואדמומי.)

 

(הסוף.)