Nothing to Write Home About
לירון

לירון, Live& Kickin' Since מרץ שמונים-ותשע, הרצלייני.

מתיימר שלא להתמייר, טובע באותם הדפוסים.

 

הקרימזוניה

מי אני שאזרוק אבנים על הים?

 

29.07.05
20:42
מה שעובר עליי...

אני אוהב להסתכל במראה ולראות דמעה אחת נוזלת מהעיניים הירוקות שלי, שמסוונורות, כמעט נעצמות מהאור החזק במסדרון.  וכשאף אחד לא שם לב, אני מגביר עוד קצת את המוסיקה,
ונעמד באמצע החדר וצורח, קופץ ומשתולל.
אני מסתכל על עצמי במראה ומחייך, ומחייך שאני מסתכל על עצמי.

נדירות הן הפעמים שהסתכלתי וחייכתי. המוסיקה מתגברת ואני נחלש, נחבא. החיוך פתאום לא יוצא, ופתאום האף נראה גדול מדיי והשיניים צהובות מדיי והמוסיקה עדיין חלשה מדיי והראש כואב מדיי והעיניים קטנות מדיי והשיער ארוך מדיי והחיוך מכוער ואתה שואל את עצמך אם ככה אני תמיד נראה,  והמוסיקה נעצרת. ועוד דמעה פתאום זולגת, משאירה שובל צר על הלחי. אתה תמיד אומר שאתה אוהב את רגעי השקט האלו בשירים, הפאוזות הדרמטיות שמשאירות לך למצוא את עצמך לשנייה אחת ולאבד את עצמך ברגע שלאחר מכן.

בשיר שלך עוד אין רגעים שקטים.

 

 

(הסוף.)