Nothing to Write Home About
לירון

לירון, Live& Kickin' Since מרץ שמונים-ותשע, הרצלייני.

מתיימר שלא להתמייר, טובע באותם הדפוסים.

 

הקרימזוניה

מי אני שאזרוק אבנים על הים?

 

07.08.05
11:29
קיטש

כשהשמש רק עולה והגשם הדקיק מקדים אותה, ואנחנו במיטה ואת מחבקת אותי חזק-חזק כי קר לך נורא, ואת לא רוצה לסגור את החלון כי הרבה יותר כיף להתכרבל.
 את הגשם שומעים חלש על גג העץ, ורעש הרקע מזכיר לך את הבית שתמיד רצית.    אי אפשר להסתכל החוצה ולראות את הגשם, וגם לא להרגיש אותו. דק ועדין, משאיר נקודות קטנות על המדרכה וקטנות יותר על החלון.  את מסתובבת עם הגב אליי ואני מנשק אותך על הצוואר, עד שאת מוכנה להסתובב אליי בחזרה. 

את לוחשת לי שירים ומילות אהבה באוזן, ואנחנו יושבים על המרפסת ומסתכים אל השקיעה, אל השמיים האדמדמים.  כשאת יוצאת מהמקלחת הרותחת הפנים שלך אדמדמות ובא לך לנשק לך אותן עד שיחזרו לצבען הרגיל, האדום קצת פחות. השיער שלך מריח טוב ואני לא רוצה להפסיק. את מדגדגת אותי ואני מתקפל ומתפתל וצוחק ולא נושם ורק רוצה עוד ועוד.

השמש עולה, אך בקושי מבצבצת מבין העננים האפורים והגדולים, משתקפת בטיפות מים קטנות ונעלמת בין העננים לרגעים ארוכים.
 אנחנו יוצאים החוצה לקנות קפה. קר לך ואנחנו מחובקים. רק יצאת החוצה ופתאום והשמש עלתה, והעננים נעלמו כלא היו, והגשם הדקיק הפסיק לטפטף, ואנחנו מתיישבים על ספסל ומשקיפים על האגם.

(הסוף.)