תמר
תמר

בת 24, סטודנטית לספרות מתל אביב.
מכורה למוסיקה.
אוהבת ארטיק קרח בטעם לימון, קרמבו פסיפלורה וזיתים (לאו דווקא בסדר הזה).
מאמינה שחיוך עושה קסמים ושאם רוצים - הכל אפשרי.
יש האומרים - נאיבית.
רומנטיקנית חסרת תקנה שעורגת לאיש שטרם הכירה.
סוג של אופטימיסטית. עם תעודות.

11.09.05
00:47
כרוניקה של פרידה ידועה מראש

               

פתחתי לו את הדלת כמעט מתוך המקלחת, כרוכה במגבת ונוטפת מים. מאמי, הוא מעך את לחיי בכפות ידיו הורודות ונשק לשפתיי, יש לך מלא סבון על הראש, תיכנסי בחזרה לשטוף. דקה אחת, הבטחתי. שטפתי את שאריות השמפו מעל שיערי בחופזה, התנגבתי, השתחלתי אל תוך בגדי הבית שלי ויצאתי לסלון.

 

"את רוצה משהו לשתות?", שאל.

 

"תמזוג לי וודקה", ביקשתי בעודי מנגבת את שיערי באמצעות מגבת. קיבלתי 95 בבחינה והפועל ניצחה בדרבי, קרי שנינו במצב רוח טוב. הבה נשתה לכבוד זה.

 

"את יפה בגופיות, מאמי", פסק לפתע; "יש לך כתפיים עדינות, מבנה גוף כזה שגופיות מחמיאות לו. את צריכה ללבוש יותר גופיות", סיכם.

 

"אני לובשת רק גופיות, מותק", נפניתי אליו במבט מבולבל, "אבל תודה על כל פנים. תרגישי בבית!", קראתי בחיוך אל החתולה, שהציצה מתוך נעליו של האורח שלי.

 

הוא מזג וודקה גם לעצמו, הניח את בקבוק ה'אבסולוט' על השולחן בסלון והתיישב לצדי על הספה. "נשתה לחייך", אמר בזמן שהשקנו כוסיות כפי שהוא לימד אותי, עם המבט נעוץ עמוק בתוך עיניו של הפרטנר לשתייה. "יש לי משהו להגיד לך", בישר במעין דחיפות.

 

"דבר", דחקתי בו בעודי ממלאה כוסית שנייה.

 

"אתמול בלילה שכבתי עם מישהי".

 

שתיקה. החתולה, שהתמקמה בינתיים על ברכיי, זקפה את אוזניה הגדולות כמתעניינת בשיחה. "למה אתה מספר לי את זה?"

 

"כי אני לא מסוגל להסתיר את זה ממך".

 

לשאוף לנשוף. להעיף אותו מכל המדרגות או להקשיב למה שיש לו לומר. ללכת לפי השכל או לפי הרגש. לבזות אותו או להתבזות בעצמי. "מי זאת?", שאלתי לבסוף בהבעה כמעט משועממת, תכליתית כהרגלי.

 

"מישהי שיצאתי אתה פעם".

 

"זה משהו שהולך להימשך?"

 

"לא".

 

"למה?", הקשיתי.

 

"כי היא משוגעת", הוא אמר ומיד הוסיף: "וכי כבר ניסינו פעם אחת וזה לא עבד, אין טעם לנסות שוב. איך את מרגישה בקשר לזה?"

 

איך אני מרגישה בקשר לזה. הבטתי בפניו, שדמו לרגע לפניו של ילד קטן, ילד שהיה מוכר לי מהתמונות שהראה לי. לשבריר של רגע נחשף בפניי פניו כפי שנראו כשהיה ילד, טרום החרדות, טרום התסביכים, טרום הקהות. היום יש לו עיניים של מעשן, שפתיים חיוורות ואוזניים גדולות. "מה הלאה?", שאלתי אותו.

 

הוא משך בכתפיו כמו מבקש ממני להכריע את הכף. החתולה, בינתיים, קמה מעל ברכיי ונפנתה בעצלות אל ברכיו שלו. בלילות הייתה נרדמת לצדי, אבל בבקרים איכשהו תמיד מצאתי אותה מכורבלת בחיקו. זונה, הייתי ממלמלת לעצמי מדי בוקר, גרועה כמעט כמו אמא שלך. היא, בתמורה, הייתה זוקפת אוזניה, מתבוננת בי לרגע וחוזרת לישון.

 

"אתה רוצה להיפרד?", שאלתי לבסוף.

 

"אני לא יודע, עדיף שתשאלי אותי שוב מחר".

 

"טוב, אז נדבר על זה שוב מחר".

 

"בסדר מאמי". בסדר מאמי, והכל כמו נמחק, כאילו לא קרה. רק אני והוא והחתולה, מבלים עוד ערב בנעימים. תיכף ייגמרו לנו נושאי השיחה ואז ודאי אנצל את מצב השכרות החלקי בו אמצא לבטח עד אז ואגרור אותו למיטה. בבוקר נתעורר הלומי אלכוהול והוא יקריא לי שירים של דן פגיס ואני סיפורים של משה שמיר. לקראת הצהריים הוא ילך. אני אשאר במיטה ואשאף אל תוכי את ריחם של מצעי האמש. החתולה, קרוב לודאי, תפהק בשעמום ותדלג בצעדים קלילים אל קערת האוכל שלה.    

 

(הסוף.)