אודות אבי
אבי

 

 

רוצה סיפור
ושיכניס בו
אהבה

12.10.05
01:19
רמזי אלול

"סתיו יהודי בארץ אבותי
שולח בי
רמזי אלול.

כבר משתגעות בי קצת
הציפורים הקטנטנות שורקות העצב
של יום הכיפורים.

אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים.
ופנים יהודיות מן הגולה
באפרפר נוגה
ירחפו לפני כסא אדון עולם.

ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה
בעומק עיניהן".

(אברהם חלפי)

אני לא יהודי טוב. כל שנה, מאז אני זוכר את עצמי (הזיכרון לא משהו), אני מוצא את עצמי, אחרי הסעודה המפסקת, מטפס במעלה הרחובות של ראש פינה לכיוון בית הכנסת הישן. האשכנזי. למרות שאני לא מי-יודע-כמה אשכנזי. אבל זה מה שבאופנה. כלומר, פעם זו היתה אופנה, אם אפשר להגיד אופנה על יום כיפור. היום זו כבר מסורת כזו שלא נעים לשבור (15 שנה לא הולכות ברגל). אני חושב שהסיבה שבגללה מלכתחילה היינו הולכים לשם, זה כי יש לי יותר חברים אשכנזים. אפילו ההורים שלי ויתרו על גאוות המזרח שלהם בהתחלה, ועלו איתנו, ועם כל החברים האחרים שלהם, לשחזור. חתיכת עליה. ואז בנו את "אלי כהן", שאם לא היה מדובר בבית כנסת, בודאי הייתי ממהר לקרוא ליצירה הארכיטקטונית המשוקצת הזו "פיל לבן". ההורים שלי, שכנראה כל השנים האלו בגטו הידידותי שאני קורא לו "בית הכנסת הישן" הוציאו אותם קצת מדעתם, החליטו פתאום שבא להם לשמוע את הניגונים המוכרים. "מבית אב", כמו שאומרים. אז הם נטשו אותי שם "למעלה", בלי כמובן לותר על הגינונים הפולניים שכנאה דבקו בהם בשחזור. "אז אולי תבוא פעם אחת איתנו לבית כנסת, תיכנס, תביא את הטלית והתפילין ששוכבים אצלך מאובקים מאז הבר מצווה, ותתחבר קצת לאני היהודי שלך?". "האני היהודי בתחת שלי", אני מתאפק מלסנן להם כל שנה, ואיכשהו, למרות הכל, יוצא מזה בשן ועין.

אני לא יהודי טוב. עכשיו נזכרתי בערב יום כיפור מלפני איזה ארבע או חמש שנים. אני ויפתח, כמעט כמו כל שנה, מצאנו את עצמנו משתעממים ברחבה המאובנת, מלאה באנשים עם חולצות לבנות מגוהצות וכיפות נוצצות, אשר מול בית הכנסת העתיק. "אני חייב סיגריה", סיננתי ליפתח, באקט לא מודע לעצמו, אפילו קצת ילדותי, של חוסר רגישות לא-אלגנטית. יפתח הוא לא כזה אלגנטי בעצמו (ועם זאת - מתחשב בזולת וחביב על הבריות). הלכנו לטיול רגלי קצר, השמש כבר כמעט והתחילה לשקוע. החלטנו שדי כבר עם כל המקומות הבנאלים האלו, שאנחנו מכירים כל כך טוב ב"שיחזור". חשבנו לעצמנו, מילא, עכשיו יום כיפור, מי כבר יעשה עניין מהסגת גבול קטנטנה. חשבנו לטייל קצת בין חצרות הבתים המסתוריים ב"שיחזור", ואיכשהו, משום מקום, מצאנו את עצמנו שומעים צליל מוזר. היה זה צליל לא מובן, כאילו של נחל, או מפל מים קטן. ומה לנו, על צלע ההר, גבוה-גבוה מעל תואי נחל ראש פינה, ולצליל של נחל. הסתקרנו. והמשכנו לדדות (אני זוכר שהייתי יחף) במעלה החצרות, אל עבר הרחש המסתורי. ופתאום, בין עצי התאנה, ממש מתחת למבנה המוזר של מקורות, נתקלנו במפל. כלומר, לא כזה אמיתי שבוקע מן האדמה. היה שם צינור עצום בגודלו, פרוץ, ש- מים זרמו ממנו החוצה, במורד צלע ההר, עד שפגשו, כמה מטרים ספורים משם, בריכה ארעית סטייל ג'קוזי טבעי. ככה, סתם, באופן מנותק מהמציאות שהכרנו כמה דקות קודם לכן בבית הכנסת הישן, שוכנת לה בריכת מים קרירה, לצד שורשי עץ תאנה זקן. איזה תענוג זה היה.

למחורת כבר סיפרנו קצת מהשמועה לחבר'ה, ועלינו לבדוק את המקום באור היום, אני, יפתח, בארי וליאור. היה מדהים. חבורה של יהודים רעים, שבמקום לצום משתכשכים במי שופכין סטרילים לחלוטין. אני זוכר שנשבענו לא לספר על השוס הזה ליותר מדי אנשים, שלא יפתחו שם איזה אתר תירות מזדמן, או משהו. זה היה סוגשל סוד, תקופה ארוכה, עד שלפני כמה חודשים, כשאני ויפתח חזרנו לשם, גילינו שהרשעים ממקורות "ייבשו לנו את הבאר", ושזהו. נגמר על הבריכה הסודית שלנו.

אני יהודי רע שנזכר בשיר של אברהם חלפי ביום כיפור. שמעשן כמו חזיר כשההורים בחדר השני צמים. שמשתכשך במי שופכין ביום הכי קדוש של השנה. ושמתפתה לארוחות שחיתות אצל חברים (הם עוד קוראים לעצמם "גויים של שבת"), במקום להראות קצת סולידריות כלפי מי שמענה את נפשו ביום הכי יפה בלוח השנה היהודי.

שאלה אותי אתמול בחורה יפה בקו 5 איפה אני עושה את החג. אמרתי לה שבראש פינה. אני לא מסוגל לדמיין את עצמי ביום כיפור בתל אביב. זה לא נתפס, אפילו ליהודי רע שכמוני. ועמיר לב, משורר מודרני שכשהנכדים שלי ילמדו שירה בבית הספר, הם ודאי ילמדו גם משיריו, כותב על אוקטובר, חודש עם סמליות משונה עבורי, בתבונה וחוכמה.

"שער מברזל, עץ תאנים
שתי מדרגות, שני כסאות
אתה אומר הגב, כאבים ארוכים
כל שנה בסתיו כמו עכשיו

מכיוון ההר הכל רגיל
אוקטובר הטוב עומד להתחיל"

(הסוף.)