תוגת צעצועיך הגדולים
גיא אבק


נולד ב-1982 בגליל, ומאז משתדל להישאר שם.

כותב בעיקר שירים. קורא בעיקר מילים (בכל מקום, גם על שלטים ועל המדבקות של המשקאות הקלים והשמפו).

מחפש את היופי בכל דבר (ובדרך כלל מוצא הרבה יותר מהצפוי). אוהב מים ושדות ארוכים וחיוכים בקצוות הפה וכמעט כל דבר שמפיק מוזיקה. מאמין שאי אפשר להיות עצובים כשלועסים תפוז. מתאהב, בממוצע, פעם ביום מאוהב.

 בעיקר, כאמור, כותב. לומד גם למחוק.

 (מבקש שתקראו אותו לאט)

נר ליד המיטה

"הזמן הכפרי, הדשן, הרחום,
כמעטיני הפרה אל הדלי.
השמש חובקת את רוך היקום,
לוחשת: כולךָ שלי."

(לאה גולדברג)

הדלת קצת פתוחה לחדר אחר
אבק בבמה 
17.11.05
01:49
דלת

האור מהחלון מאיר אותי. הוא בוהֵק דרך העפעפיים עוד לפני שאני פוקח אותם, מבהיר את כלי הדם הזעירים, מדליק אור קטן במוח הישֵן. לאט-לאט ההודעות החשמליות מתחילות להגיע למוח, כמו צוות פועלים שמתאסף לפנות-בוקר קר: הַרגל מחוץ לשמיכה, החזה חם מגבה של שירי, שמתנשם עדיין נשימות קלות ואיטיות של שריון צב. האור מהחלון מעיר אותי.
אני מותח יד להתרומם והשרירים מזכירים לי שישַנו הלילה במיטת יחיד. שירי עוד חולמת לקראת ההתפכחות וההנגאובר ואני חייב, חייב קפה, חייב להשתין. כף הרגל נוגעת ברצפה הקרה ועוד ערפל מתפזר – אנחנו בבית של מריה, בקומה השנייה, כולם בטח ישנים עדיין. איפה פה השירותים.

מצוחצח-שיניים אני יורד במכנסיים של אתמול ובפלנל שנשאר נקי ומתכפתר תוך-כדי-מדרגות, בסיבוב השני שלהן אני שומע מישהו במטבח. האור בוהק בחלונות, שקט של אחרי מסיבה, בוקר מאוחר.
מריה נולדה בחורף והחלונות הגדולים בסלון של ההורים שלה מלאים כחול וירוק ולבן בהירים, נוטפי גשם מהלילה. יום ההולדת שלה נפל השנה על חג, ובמקום אל המשפחה, נסעתי עם שירי לכאן. (כשנוסעים לחג אצל ההורים והמשפחה ויושבים יומיים או שלושה של אוכל וקירות ושיחות של מתי-תעביר-את-חשבון-הבנק-שלך ושל אז-מה-עם-זאתי-מהעבודה, חומקים לרגע אל המחשב לבדוק דואר, וכשיושבים ומצחקקים בזמן כתיבת תיאור מדויק ולעגני של הארוחה המשפחתית נתקלים פתאום בהכרה שזה כבר שנים לא הבית שלך. הבית שלך הוא מי שאליו אתה כותב עכשיו את מה שאתה באמת מרגיש ולא יכול להגיד ליד ההורים המזדקנים והמתרחקים.) כשירדתי מהמדרגה האחרונה אל המטבח, ומריה בבגדים רפויים בירכה אותי ב"הֵיי" בשקט-של-מארחים ואני החזרתי לה "הֵיי" עייף בשקט-של-אורחים, הצבעים הלבנים של הקירות והצבעים הטבעיים בחלונות אמרו לי כאן אתה חי. זה הבית שלך – הרגעים האלה עכשיו, המקום הזה ממש, ההצטלבות המסוימת הזו של זמן ומרחב ואור.

מריה הרתיחה מים ואני סידרתי אחד קפה שחור ואחד תה צמחים. היא קטנה ממני בכמה שנים, היא בגיל של שירי. "איך ישנתַ?" "צפוף", אני מחייך חיוך שחציו עדיין במיטה. היא מצחקקת ומערבבת את התה, "כן, ראיתי שתפסתם את המיטה של אחותי. סורי". אני עושה פרצוף של "שטויות" ומסתכל על הפינה של הפה שלה כשהיא מחבקת את כוס התה בשתי ידיים. נפגשנו כששירי ואני כבר היינו זוג. הגעתי לפסטיבל עכו לבד, מאוחר מדי בערב, שעתיים לפני האוטובוס האחרון שלי בחזרה הביתה. מריה נמסרה לידיי מחברה אחרת שהכרתי, שנסעה הביתה אחרי שני דוכנים, הפקירה והפקידה אותנו זה אצל זו. קנינו אוכל תאילנדי מכשף באיזה דוכן ואמרנו לֶקוראת-בטארוט שאנחנו זוג, ורוצים לדעת אם נהיה חברים הרבה זמן. היא אמרה שיש בינינו מחלוקות אבל בסופו של דבר נחזיק מעמד. שאלתי אותה כמה משלמים והיא אמרה כמה שמתחשק לך. הוצאתי את כל המטבעות מהארנק וגם את כל כרטיסי הביקור והפתקים שהיו שם. על אחד מהם כתבתי "אני מצטער ששיקרנו. אנחנו לא חברים, רק רצינו לראות מה תגידי. סליחה."

בעכו ראיתי אותה רוקדת. בתוך כל הרחש והתפתלות ההמונים שמענו תופים וגיטרות וחליל, והאוזניים הובילו אותנו כמו דמויות מצוירות שמרחפות בעקבות ריח של עוגה. קיבלתי ממנה צמיד מרשרש לקרסול, אבל היא זו שהצְטַעַנָה ורקדה כמו פעמון, לצליליו התפקעתי מהמאמץ לא לזנק ולנשק אותה. שירי, שרתי לעצמי על הקצב המיוזע של התופים והאגן, שירי שירי, שירי שירי, שירי שירי, דינג דינג, דינג דונג.
והמטבח דומם. מריה יושבת על השיש עם שרוולים ארוכים מדי סביב ספל התה, ואני מהלך עם הקפה לאורך החלונות. מסיבת יום ההולדת אתמול הייתה מוצלחת. היא ושירי ורוב האורחים האחרים שתו יותר מדי יין אדום (רן הביא ארגז) והמוזיקה מוּזקה והמתנות ניתנו והחיבוקים חובקו והפעמון פעם. בסוף הלילה התפזרנו מתנודדים למיטות. שירי ואני זכינו במיטה הצרה של האחות הקטנה, ומרוב ששתתה, אף יצר לא סופָּק והיא נרדמה צמודה אליי, תופסת בשכרותה את רוב המיטה. מריה ישנה לבדה במיטה הזוגית בחדר שלה. בסוף נרדמתי.

"אני כל כך אוהב את החורף פה", אני אומר אל החלון, ענף מטפטף והמפרץ של חיפה בֶּאופק מעונן, "כל כך נקי. נדיר". "הוא נהיה משעמם אחרי כמה זמן", היא באה אליי לחלון. "לא, אותי זה לא יכול לשעמם. תראי את הצבעים, את השקט. אין כזה דבר. בשום מקום אחר זה לא ככה". היא מחייכת בשקט. "בסוף עוד אעבור לגור פה, אם יהיה לי כסף". "שמור את הכסף שלך. זה מקום שכיף לבקר בו מדי פעם, לגור זה משהו אחר, תאמין לי", היא לוגמת מהתה החיוור והמבט שלה עובר את החלון והענף והענן והמפרץ, "זה לא בית".

מפתח מקרקש בכניסה ומריה מניחה את הספל במהירות ורצה ברגליים יחפות להשתיק את המגיע, לשמור על שנתם של שאר האורחים. אני שומע לחשושים ורחשים במבואה וניתק בחוסר חשק מהחלון. היא חוזרת עם קרטון עטוף שקית וחיוך מרוצה. "בייגלז", היא עולצת, "רן הביא בייגלז", ומרחפת אל השיש. "אהלן רן", אני אומר בקול הכי קרוב שלי ללחישה. "אהלן", רועם רן שנכנס עייף, עדיין במדי המאבטח שלו. "שששש", מתרה מריה מהמטבח. "משמרת קשה?" אני מנסה להתעניין, "רוצה קפה או משהו?" הוא נעצר ובוהה רגע בקפה שלי במבט של לא-ישנתי-כל-הלילה-אני-צריך-לחשוב-על-זה-רגע. "לא, אחי, תודה. נראה לי שאטחן כמה בייגלים ואפול לישון", הוא מפיל את מלוא קומתו על הספה בסלון, "המסיבה הלכה טוב?" "כן, בסדר", אני עונה, וכשהוא עוצם רגע עיניים ונותן לראש ליפול אחורה אני חומק אל מריה.

"בוא תעזור לי", היא אומרת כשהיא חותכת בייגלים לחצאים, לרוחבם. "תמרח מה שבא לך אבל תגוון, שלא יהיה משעמם. ותדאג שיהיה לי משהו צמחוני. גם שירי צמחונית, נכון?" אני מהמהם ומהנהן, "אבל היא בטח תישן עוד הרבה זמן, אני לא רוצֶה להעיר אותה עדיין". "כן אבל זה לא אומר שלא נכין לה, נכון?", החיוכים שלנו מצטלבים. "מסכן רן, עבד כל הלילה, דווקא ביומולדת", היא מרשרשת בשקית ומוציאה עוד שני בייגלים, "מזל שהוא הספיק לבוא קצת לפני העבודה". "התבאסתְ לישון לבד?" היא מרימה ראש ומחייכת, "איזה, נרדמתי תוך שנייה. מזל שלא הקאתי מתוך שינה או משהו. הוא תמיד שומר שאני לא אשתה יותר מדי, אבל הפעם הוא לא היה, וגם לא יכל לשמור שלא אחנק אם אקיא. בקיצור, מזל", היא מטה את ראשה כדי לחתוך ישר. "פעם מאבטח, תמיד מאבטח", אני אומר ומכין לה בזהירות אחד עם הרבה ירקות. "כן", היא מעיפה מבט בגבר הישן על הספה וחוזרת לפלח בחיוך, "המאבטח שלי".

"דלת", ממלמלות שפתיים ורודות ורכות, ישֵנות עדיין. "בייב", אני מלטף את השיער מפניה, "קומי, מותק". "הדלת..." שירי ממלמלת, נאבקת בקרום העיקש בין השינה לאור היום. "מותק", אני מנשק את לחיה ושפתיה החמות, "בואי, הולכים". העיניים שלה נפקחות בבת אחת, כמו תמיד כשהיא מתעוררת, ואני מנסה לחייך אליה ולהסתיר את הבהלה שמגיעה בכל פעם שהיא מתעוררת ככה.
"כולם עדיין ישנים", אני לוחש לה כשאנחנו יורדים במדרגות. אני מבקש ממנה לחכות לי באוטו, אני כבר מגיע, והיא מהנהנת ומנשקת אותי פעם אחת קטנה על השפתיים. אני מתגנב למטבח בשקט ולוקח שני בייגלז מוכנים, אחד עם נקניק ואחד עם גבינה צהובה, מכניס אותם לתיק בשקט וחולף בנשימה עצורה על פני מריה ורן, שנרדמו זו בחיק זה על הספה. עוד נשימה עצורה אחת לסגירת הדלת ואני מתחיל לנשום שוב, כמו אחרי צלילה.

קר, אני מתעטף בפלנל ומפלס דרך בין קולות הציפורים ושאריות הגשם מהעצים, אל שירי שמחכה כבר ומחממת את האוטו. אנחנו נועצים שיניים בבייגלים ומחייכים באוטו החונה. אני נושף לה על האצבעות הקפואות וטובע בלעיסה המחייכת שלה. "מה?" אני שואל בחיוך. "לא רציתַ להישאר עוד, שכולם יתעוררו?" היא מדליקה אורות ויוצאת ברוורס מהחניה. "לא", אני עונה לה ומחזיק בשבילה את הבייגל כשהיא מחליפה הילוך, "רציתי הביתה".

(הסוף.)