Nothing to Write Home About
לירון

לירון, Live& Kickin' Since מרץ שמונים-ותשע, הרצלייני.

מתיימר שלא להתמייר, טובע באותם הדפוסים.

 

הקרימזוניה

מי אני שאזרוק אבנים על הים?

 

05.12.05
22:00
(השתפכות)

(שוב אני שופך את מחשבותיי לדף שייערם בערמה עם עוד כתבים כאלו ואחרים, שאשמור עד שאתבגר ואז אזרוק, ואז אצטער שבכלל זרקתי.)

זה קורה אחת לכמה זמן; שוב אני מנסה להבין איך לזנק בבטחה מהעץ שעליו טיפסתי במשך זמן רב, לפני שכל הענף עליו אני נח קורס. שוב מנסה להבין מה כל כך טוב במשחק הזה שמצליח לי בצורה פלאית ותוהה מתי אצטרך לשנות שוב את החוקים.

(עוד מעט?) אני כבר גדול, מסיים את התיכון הזה, עם תעודת הבגרות הזו, ואתחיל שנה של חוסר וודאות. אך אני שוב מתחמק; כותב לעצמי על הצבא בשביל להעסיק את הראש שיכוב כבר את השורה הבאה. כנראה שזה הלחץ מהמתמטיקה?

אינני מסוגל לעשות דבר. למדתי קצת אנליטית אך אני עדיין חושש שיש טריקים שאינני יודע לבצע (כמו תמיד, את הקסמים לומדים לאחר-מעשה), לוגריתמיים עוד לא עשיתי היום אך פה אני דווקא חושב שאני יודע. לא מתאים לי כל הסיפור הזה. השנה אני רוצה להצליח מההתחלה ולא להאבק באופן סתמי. להחליק את הכל ולסיים כבר את השנה הזו. ומה אז?
אינני לא צריך להיות מודאג אך גם לא יכול שלא. אין זה משנה מה אעשה בצבא, הרי שזה ישנה את כל סדרי החיים שלי. אני לא אמור להיות מודאג (שכנוע עצמי זול?)- הרי מה שיהיה יהיה, וייצא על הצד הטוב ביותר. (נראה לי ששוב פיקששתי במבחן בכימיה.)

אני לא מבין מה הבעיה שלי. אולי אינני טוב כמו אנשים מסויימים? (לא.) או שעדיין אינני מבין את המסגרת המטופשת הזו עד תומה? האם זה אומר משהו עליי? על המסגרת?

שוב אני שופך את מחשבותיי לדף שייערם בערמה עם עוד כתבים כאלו ואחרים, שאשמור עד שאתבגר ואז אזרוק, ואז אצטער שבכלל זרקתי. שוב מילים בנגינה אחת או אחרת, וכל חורף שחוזר נראה אותו הדבר. עדר שלם של מילים (שהן לא אני) שרק רוצה לצאת ושוב החלון פתוח וחושך בחוץ, שקט בחוץ, ורק בפנים הכל מבולגן. חורף ושוב קיץ ושוב חורף ודבר לא השתנה.

[כתבתי את זה לפני שבועיים והחלטתי להעלות את זה רק עכשיו. את החלק הראשון ואת החלק האחרון אני אוהב, האמצע הוא אישי ובינתיים ופחות קריא ובינתיים החלטתי להשאיר גם אותו.]

(הסוף.)