באופן זמני/תמידי
אור

 

משהו בין אוקיינוסים. בין ערים. בין חלומות.

ו-

בעיקר שירי אהבה

ו-

פעם הייתי גם פה

ו-

אל תפני לאחור: אין כלום מלבדך.

מרחב אינו אלא זמן בהתגלות שונה,
מקומות שאהבנו לא נוכל לעזוב"

(מקומות שאהבנו/ איוואן ו. לאליץ')

06.12.05
18:32
מינימונולוג ושיעור אמנות

סופרת מילים במכתביי אליו

כמו כבשים לפני השינה, מקווה

ליצור בניקוד את מפת העיר הזו

ולומר השדרות

מובילות אותי אליך

 

כבר שבועות משחקת

עם המילה תשוקה

ורוצה לכתוב אותה לך

אלפי פעמים

וללחוץ שלח.

 

הנה המילה תשוקה שלי -

נזכרתי בפורנארינה של רפאל. אומרים שהיא היתה אופה. נערה פשוטה. הוא אהב אותה. הוא אהב אותה מספיק כדי לצייר אותה יפה כל כך. ראיתי אותה ברומא, תלויה לא רחוק מנער מצויר שהתאהבתי בו בסמסטר אחר. הבטתי בה עד שהשומר הזקן ניגש אליי ואמר באיטלקית "לא משנה באיזו פינה תהיי בחדר היא תביט בך. יש לה מבט כזה". הוא הסתכל בעיניי ואמר את דומה לה. אני לא. אמרתי תודה. האם היא התביישה לדגמן בשבילו חצי עירומה. או שלא, הרי הוא אהב אותה. אני מסוגלת להאמין בזה.

אף פעם לא שלחתי לו אותה. במשך חודשים העברתי אותו קורס קצר בתולדות האמנות בעיניי. משמעות הקורס הוא לקום בכל בוקר ולגלות אימייל בתיבה שיש בו ציור ואת הסיפור שאני אוהבת שמאחורי הציור. וחושבת, נער בן 23 שמעולם לא התאהב, האם הוא היה מעריך את האופה הזו. האם הוא ידע להעריך עדינות, או שמא רק תשוקה. אבל לילה אחד הוא הסתכל בעיניי כשדיברתי על וויסטלר, והאשה שהוא אהב. האשה שנותרה מרוחקת מכל העולם לאחר מכן. אמרתי שהוא בודד אותה. הוא אמר אני אוהב את הצורה שבה את חווה ציורים. אני אוהבת את העיר הזו אמרתי והתכוונתי אותך.

לפני כמה שבועות שלחתי לו מכתב.רפרודוקציה של הציור שנסעתי לראות ביום ההולדת האחרון. אלמה מאהלר וקוקושקה. כשהם נפרדו הוא צייר אותם יחד. קרא לזה "הכלה של הרוח". אגדת עם ישנה על כלה שהרוח נושאת מכל מאהביה.  ופתק קטן. לא אמרתי מספיק. רק חתמתי את האהבה במעטפה ורשמתי עליה "ניו יורק". ויודעת כרטיסי טיסה זולים וגעגועים וגם אם אגיע לשם לא יקרה כלום. הוא ייקח אותי לבירה וישלם עליי ונדבר ונצחק ונהנה זה מזו כל כך. וכלום לא יקרה. אז אולי די. אולי הזמן לקחת את כל ההגיון שבי ולשים אותו על המדף העמוס-משהו של "אהבות ישנות וזכרונות מופלאים". אולי בראש המדף.

(הסוף.)