Nothing to Write Home About
לירון

לירון, Live& Kickin' Since מרץ שמונים-ותשע, הרצלייני.

מתיימר שלא להתמייר, טובע באותם הדפוסים.

 

הקרימזוניה

מי אני שאזרוק אבנים על הים?

 

23.12.05
20:19
אוטומטיזם

"שוב מאיצים ומריצים לאחור ולא מבינים". חיוכה של ילדה קטנה על פוסטר,מתנוסס ברחבי העיר. הופעה לשם ההופעה, כסף לשם הכסף. תמיד בכל הספרים מדברים על לזרוק הכל ולעוף. אני לא יודע מי המציא את הרעיון הזה אבל בטח אפשר גם לעוף בלי להתאפס לפני כן. האפס, אף אחד לא יכול בלעדיו- נק' ייחוס לתרבות המטופשת שלנו. "מה פרוייד היה אומר?", תמיד אומרים. "מה ניטשה היה אומר?". אבל אותנו לא מעניין מה אנחנו אומרים.

היא מחזיקה את הטלפון בכף ידה ומחכה לצלצול שיעיר אותה. חמש שכבות של ביגוד לא מפצות על קור המרחק. גם כשהבכי מרעיד את בית החזה ואת לא יכולה לנשום.  שבת שלום שנשארת שבת ומילים שלא מספיקות להאמר. "שוב טיפות הגשם מפרידות יותר מהמרחק"; אני שומע את הגשם דופק מחוץ לחלוני ומזהיר אותך שבקרוב יגיע אלייך. את בוכקת. לא בוכה ולא צוחקת. המרחק קצר ובלתי אפשרי. 
 
גם על זה פרויד דיבר; לחולה אין כל רצון להבריא, וכל אחד מאיתנו חולה. אנחנו  רוצים להיות חולים ולא רוצים להיות חולים, כמו איזה חלקיק שהחליף לאחרונה את אלוהים.  זורקים מילה אחת לכל כיוון בכל משפט ולא מצליחים להכיר אחד בקיומו של השני.
 
"לחייך ילדונת"

(הסוף.)