מה שאתם צריכים לדעת:
daniel

שם: דניאל.

גיל: 22.

turn ons: סושי, חלב, צ'ינצ'ילות.

turn offs: מוזיקה מזרחית, אנשים שכותבים "צומת לב", אבי ביטר.

משפט לאומה: זה עוד מעט כבר לא יהיה מצחיק.

לדר' סטפן כץ שלום רב.

הנידון: דניאל

דניאל בן למשפחה שעלתה לארץ מרומניה ב1981. האם נוצרייה האב יהודי. שני ההורים רופאים ולהם שני בנים. דניאל רצה להתגייר ועשה תהליך משמעותי, בסוף לא זכה לסיים את התהליך בגלל עיכובים בירוקרטים ובעצם נידחה על ידי הרב. הפגיעה של דניאל הייתה גדולה.

מרגיש לא רצוי על ידי המדינה והיהדות ונכנס ל עצבנות ואי שקט, חרדה וכעסים פנימיים שלא היה מוציא אותם מפני בדרך כלל הוא אדם מאופק ובשליטה.

יחסיו עם הורים תקינים. חילוקי הדעות נורמטיביים. יש תקופות של כעסים. הוא יודע להודות בטעויות ולהתנצל. בסך הכל משפחה טובה מאד.  

מדובר באיש מוכשר ביותר, מצפוני, ישר והגון. איש שרוצה להשקיע ולתרום. יש לו קווי אישיות כפייתיים והוא מרבה לפעול מתוך השכל. מנתח כל מצב ומתקשה לחוות רגשות בעוצמה גדולה. רגשות אלו מביאים אותו לעצבנות ומתח רב. נראה שיש בו נטייה לפתח תלות והרגלים כפייתיים.

הטיפול עצמו יעיל מאד. הוא ממתן את הקווים הכפייתיים ואת הנטייה שלו להרגלים נוקשים. מרשה לעצמו הרבה יותר הבעת רגשות ובעיקר מארגן ומעצים את חייו אחרי הדחיות השונות שחווה מן היהדות. הטיפול עדיין נמשך ואני מתכוון להמשיך אותו על מנת לברר את ההישגים שהושגו. הטיפול הוא בעיקר קוגניטיבי התנהגותי ואנו נכנסים גם להיבטים של משמעות החיים ושל דינאמיקה פנימית של יחסי אנוש אינטימיים.

בברכה
יששכר עשת, פסיכולוג קליני

02.01.06
11:45
האישה שהלכה על המים.

מכל נסיעותי ברכבת, דווקא את האישה שהלכה על המים לא אשכח.
הבטתי בה דרך חלון הרכבת הגדול, בעוד הרכבת עומדת, לא זעה, ומסביב שום תחנה נראית לעין. נראה היה שנתקענו. קולות הנוסעים האחרים הגיעו לאוזניי, מתלוננים על לוח הזמנים הלא מדוייק.
בזמנים כתיקונם אני מניח שגם אני הייתי מצטרף לקהל מחרחרי הריב, כועס על משהו שאין הוא בשליטתי, עצבני על כך שאין בכוחי להניע את הרכבת בכוח מחשבתי בלבד.
אך לא היום.
היום, חבריי, דעתי הייתה נתונה כמעט כולה לאישה שהלכה על המים. ראיתי אותה, ממש שם, ממש מולי. היא אולי אפילו התבוננה לרגעים מספר ברכבת שעמדה לה. אני אוהב לדמיין כי היא ראתה דווקא אותי, חייכה דווקא אלי, למרות שאני יודע בוודאות כי אין איש מבחוץ יכול להתבונן בנעשה בתוך הרכבת, דרך החלונות השחורים. אנו כמו חיות בכלוב, אנשי הרכבת, ואיש מלבד נהג הקטר ובודקי הרכטיסים אינו יודע מה עולה בגורלנו.
היא המשיכה בטיולה לאורך שפת הים, מחזיקה בידה כיסא מעץ, מראה מוזר לכשעצמו, שכן מי מביא כיסא עץ לשפת הים? מחשבה זו עברה במוחי אך מיד פינתה מקום למחשבות אחרות, שכן לא נקפו השניות והאישה שינתה את כיוון הליכתה.
היא הפנתה פניה אל כיוון הים ונעצרה. כל שיכולתי לראות הוא את גבה ואת הכיסא - עכשיו ראיתי אותו בבירור, כיסא עץ פשוט, חום, ואני אפילו חושב שלא היה מלוטש בלכה שכן קרני השמש לא השתקפו ממנו - אשר החזיקה בידה במן עקשות שכזו: הכיסא וודאי לא היווה גורם נוחות, שכן היא תפסה אותו בזווית מוזרה, ידה מעוקמת ומשענת הכיסא ממוקמת על אגנה. היה נראה כאילו אישה שברירית זו נתונה לחסדיו של הכיסא ולא ההיפך.
מה אומר לכם, המראה ריתק אותי, בעוד היא החלה ללכת אל כיוון הים. זעקה קטנה נפלטה מפי בעודי מתבונן בה. חברי שישב מולי שאל לשלומי. כמובן שלא יכולתי לספר לו על האישה שהולכת על המים, ממש כנגד עיני. ולכן שתקתי. שתקתי והנהנתי בראשי. והאישה המשיכה ללכת.
בהתחלה צעדה היה מהוסס, לא בטוח, ואני חושב שראיתי אותה מאבדת שיווי משקל לכמה רגעים, מעטים ככל שיהיו. אך מיד חזר אליה כוחה והיא המשיכה במסעה הקצוב אל עבר אופק כלשהו. הבטתי גם אני אל עבר אותו אופק, מביט בשמש השוקעת, בגוון הסגלגל אשר קיבלו השמיים בשעת בין ערביים שכזו.
כאשר הבטתי שוב באישה ראיתי כי היא הפסיקה ללכת. היא הייתה ישובה על כיסא העץ שלה באמצע הים התיכון, מתבוננת גם היא אל עבר השקיעה. ואיזו שקיעה נפלאה זו הייתה. אכן, יכולתי להזדהות עם אותה אישה, והרצון העז לשבת לידה ולהתבונן בצבעי השמיים המתחלפים רק הלך וגבר. חייכתי לעצמי. הייתי מרוצה מהגילוי הזה, מהפלא הזה, מהאישה הזו, שהלכה על המים.
הרכבת החלה לנוע, תחילה לאט, חורקת, ואז צוברת תאוצה. לאט לאט, יחד עם מהירות הרכבת, הבנתי כי אני נפרד לשלום כעת מהאישה הקסומה הזו שישבה על כיסא על המים, מתבוננת אל עבר האינסוף. רציתי לקום, להמשיך לרוץ בתוך הרכבת כנגד כיוון הנסיעה, רק כדי לראות מה יעלה בגורלה של אותה אישה, אך לא יכולתי לגלות לכולם על הקסם אשר גיליתי, הפלא המוזר הזה בצורת אישה.
ולכן נשארתי ישוב, מבטי עדיין פונה אל החלון, וכך נפרדנו, אני והיא, אני ממשיך בתנועה המונוטונית של הנסיעה, והיא, קפואה, מבטה עדיין אל עבר תשובה שמצאה.
לפעמים, כאשר אני נזכר במקרה הזה, אני מדמיין כי היא הפנתה את ראשה לפני שהרכבת החלה לאבד אותה, הפנתה את ראשה אלי ולחשה לי מילים. לחשה לי תפילה.
לא, ידידיי, מכל נסיעותי ברכבת, דווקא את האישה שהלכה על המים לא אשכח.

(הסוף.)