04.01.06
00:44
חמש עשרה
 
 
אור השמש שמציף את הבית נותן בי אשליה של צבע
קשתות דקות של זהב מתעקלות מעל הראשים של אנשים תועים ברחוב
אם הייתי יודעת לצאת החוצה,       הייתי אומרת להם
-תסתובבו. תסתובבו אחורה מהר. הגעתם לאיבוד.
  והם לא היו רוצים להשאר.
 
השמיים השחורים האלה מסגלים להם גוון תכלת אפרפר,
ואני צועקת עליהם שלא ינסו לשטות בי, כי בי. לא משטים
אבל הם צוחקים צחוק חרישי ושופכים רעל אל עץ הרימון ושיחי הנענע
ובדיוק לפני שאני מוכנה לנשום שוב במעגלים
אני שומעת את שער הבית נטרק
ומקווקוות במהירות לקומה העליונה.
 
לוח השעם שעוד לא נקנה ונתלה על הקיר, יוצר תחושת חמימות
בין הקירות הסגולים האלה, מכוסי פרחים, מכוסי קברים
אולי שכחתי את הדרך, אבל השבילים לא נמחקים
ובלילה מספיק חשוך. אני רואה איש מבוגר הולך ברחוב, הוא נושא מטריה
שתגן עליו מתהומות מעוננים של אמצע ספטמבר
הוא שורק מנגינה שפעם ידעתי לשמוע
ושותק.
 
(הסוף.)