אופסילמבה
דנה

הבט במילה. הנח לה לנוע.

[חזי לסקלי]

תמונותתמונותתמונות
הופס
לפניי שמתים בשקט צריך:
ללמוד איך עושים גלגלון, ולנגן על משהו, לביים הצגה, ציור ענקי, לכתוב מחזה 
ספטמבר
ג'ק פאבר-אלכוהול אחר הצהריים, יהודה עמיחי- כי מאדם אתה ולאדם תשוב, התרגשות בלתי נתפסת, שיזוף בלתי צפוי.
09.01.06
21:55
הצהרת כוונות מתוך רעד אלים

 

יש רגע שבו אני עומדת לבד ומולי בד או דף, והרעיון כבר נבחר, הצבעים כבר הושפרצו על הפלטה וקווי הבסיס כבר שורטטו-- ואז כל התודעה עוברת לקצה המכחול, ואני בתוך היחסים שבין צבע לצבע ובין כתם לכתם. אין לזה סוף, ואין סיבה שיהיה. זה הדבר הכי קרוב לקסם שאני מכירה, והוא לא קורה לי הרבה פעמים בלי מכחול ביד. וכשהוא קורה, ורק אז, היד מחטטת בתיק כדי למצוא פנקס, מילים מנסות להיות עטיפה שתחזיק את הרגע הזה, העוברי.

 

וזה, בערך, מה שאני רוצה שיהיה כאן.

אני רוצה להתחיל את כל זה בשיר, אחד השירים האהובים עליי:

אם תרצו ספגטי בולונז,

תקבלו את כל הספגטי בולונז שבעולם.

 

אם תרצו את כל הספגטי בולונז שבעולם,

תקבלו בקושי מעטפה ריקה עם פתק:

"משלוח הבולונז אבד בדרך

ממרסי לחיפה;

אולי טבע בים

אולי נחטף בידי אוזבקים משולחי רסן

אולי התפוצץ בטעות".

 

אם תרצו אהבה,

תקבלו בקושי מעטפה ריקה, בלי כתובת,

בלי כלום.

אחרי הבכי והשינה תבינו

שאפשר

להשתמש במעטפה הריקה,

לשים בה משהו:

אולי שבר זכוכית

אולי טבעת שהתעקמה

אולי קווצת שיער. משהו.

 

אם תבקשו מעטפה ריקה,

תקבלו אהבה,

את כל האהבה שבעולם.

[חזי לסקלי- אם תרצו (מתוך סוטים יקרים)]

 

היחס של אדם עם פנקסו או סקצ'בוקו מורכב הוא ועדין, ואני לא מתכוונת בכלל להעמיס על דפי הווב העדינים את כל מה שסובל הדף.  ובכל זאת רוצה ליצור כמו תיבת זכוכית לפרפרים תיבה לכל הרגעים עדינים, משומרים באינטרנט.

מקווה שתהנו, ושאני אהנה ממכם. לילה נהדר.

(הסוף.)