מה שאתם צריכים לדעת:
daniel

שם: דניאל.

גיל: 22.

turn ons: סושי, חלב, צ'ינצ'ילות.

turn offs: מוזיקה מזרחית, אנשים שכותבים "צומת לב", אבי ביטר.

משפט לאומה: זה עוד מעט כבר לא יהיה מצחיק.

לדר' סטפן כץ שלום רב.

הנידון: דניאל

דניאל בן למשפחה שעלתה לארץ מרומניה ב1981. האם נוצרייה האב יהודי. שני ההורים רופאים ולהם שני בנים. דניאל רצה להתגייר ועשה תהליך משמעותי, בסוף לא זכה לסיים את התהליך בגלל עיכובים בירוקרטים ובעצם נידחה על ידי הרב. הפגיעה של דניאל הייתה גדולה.

מרגיש לא רצוי על ידי המדינה והיהדות ונכנס ל עצבנות ואי שקט, חרדה וכעסים פנימיים שלא היה מוציא אותם מפני בדרך כלל הוא אדם מאופק ובשליטה.

יחסיו עם הורים תקינים. חילוקי הדעות נורמטיביים. יש תקופות של כעסים. הוא יודע להודות בטעויות ולהתנצל. בסך הכל משפחה טובה מאד.  

מדובר באיש מוכשר ביותר, מצפוני, ישר והגון. איש שרוצה להשקיע ולתרום. יש לו קווי אישיות כפייתיים והוא מרבה לפעול מתוך השכל. מנתח כל מצב ומתקשה לחוות רגשות בעוצמה גדולה. רגשות אלו מביאים אותו לעצבנות ומתח רב. נראה שיש בו נטייה לפתח תלות והרגלים כפייתיים.

הטיפול עצמו יעיל מאד. הוא ממתן את הקווים הכפייתיים ואת הנטייה שלו להרגלים נוקשים. מרשה לעצמו הרבה יותר הבעת רגשות ובעיקר מארגן ומעצים את חייו אחרי הדחיות השונות שחווה מן היהדות. הטיפול עדיין נמשך ואני מתכוון להמשיך אותו על מנת לברר את ההישגים שהושגו. הטיפול הוא בעיקר קוגניטיבי התנהגותי ואנו נכנסים גם להיבטים של משמעות החיים ושל דינאמיקה פנימית של יחסי אנוש אינטימיים.

בברכה
יששכר עשת, פסיכולוג קליני

12.01.06
19:40
ושוב צומת
ושוב צומת. ושוב הוויכוח הבלתי נגמר – ימינה, שמאלה, או אולי בכלל ישר. את מושכת לכיוון אחד, ואני נגרר. את לוקחת ימינה, והרגליים שלי נשרכות בחול עליו אנחנו דורכים. ענני אבק. נעליים. רגליים. ואת ממשיכה ללכת, כאילו לא עברנו קיר רק לפני כמה דקות. כאילו לא היינו באותו מצב רק לפני שני סיבובים. ואת ממשיכה ללכת, פורצת סכרים, הורסת גשרים מאחוריך. ואני לאט מתעורר. זו לא הדרך שאני רוצה ללכת בה. עזבי אותי, עזבי לי את השרוול. אני מנסה להתנער אבל האחיזה שלך חזקה. היא באמת חזקה. אף פעם לא שמתי לב לזה קודם. אולי אף פעם לא חשבתי לנסות להשתחרר. אבל בכיוון השני יש עצים. ואני רוצה להגיע לשם. מולך הכל מצהיב, הכל חסר חיים. חסר צבע. ושם – ירוק, אדום, כחול. אני רוצה להגיע לשם. הרגליים שלי מתעוררות לחיים ואני מנסה לשנות את מסלולנו. אני מושך לכיוון השני. את מופתעת. אני מביע התנגדות. אף פעם לא עשיתי את זה קודם, את מבינה פתאום. את עומדת. את עוצרת במקום. ואני ממשיך למשוך. לאט לאט אנחנו מתחילים לשנות כיוון. ואת משתרכת אחרי. זהו? ניצחתי? זה כל הכוח שהייתי צריך להשקיע כדי לשכנע אותך? העיניים שלך נמלאות דמעות. העיניים החומות הגדולות שלך מזילות דמעה אחר דמעה, על לחיים נקיות. ושלי שרוטות וחבולות. ואת מתחילה לבכות. הדמעות מתגלגלות על השפתיים. איך אני רוצה להצמיד את הפה שלי אל כל דמעה שזולגת על לחייך. לנשק אותך. אני עוצר. לאט, עד לעצירה מוחלטת. ואנחנו מסתכלים אחד על השניה. דממה מוחלטת. צד אחד צהוב, צד שני ירוק-אדום-כחול. ואני מתקרב ומצמיד שפתי אל הדמעה האחרונה שנשארה על לחייך. ודממה. רק הצבעים מתערבבים. את מחייכת אלי. חיוך בלתי מורגש. ושוב אני מרגיש את רגלי נרדמות. ושוב את לוקחת את ידי, ולאט לאט גוררת אותי אל עבר הצהוב. אל עבר חוסר הצבע. ושוב רגלי משתרכות אחריך, ושוב אני לא מגיב לצבעים שהשארתי מאחור. הכל נשכח. הכל עבר. הכל כבר לא חשוב. ועוד צומת. ועוד אחת. יותר לא אתעורר.
(הסוף.)