אופסילמבה
דנה

הבט במילה. הנח לה לנוע.

[חזי לסקלי]

תמונותתמונותתמונות
הופס
לפניי שמתים בשקט צריך:
ללמוד איך עושים גלגלון, ולנגן על משהו, לביים הצגה, ציור ענקי, לכתוב מחזה 
ספטמבר
ג'ק פאבר-אלכוהול אחר הצהריים, יהודה עמיחי- כי מאדם אתה ולאדם תשוב, התרגשות בלתי נתפסת, שיזוף בלתי צפוי.
24.01.06
20:30
חלום קטוע

אני ועוד אנשים רבים נמצאים בבית של ידיד שלי בפרדס חנה. יש לו תאומות, והן בנות שנה בערך. אני מחזיקה אחת מהן בידיים, צמוד ללב, והשנייה מתגנבת מעבר למעקה המרפקים שלי- הן בובתיות ויפות להחריד.

פתאום אני שמה לב שהתיק האדום שלי מתפוצץ מרוב ג'אנק ששמתי בו, ושקשורה אליו שקית וגם היא מלאה בכל מיני דברים שאני לא צריכה יותר. אני מספרת למאיה [חברה שלי] שאני מרגישה שאני טובעת בזבל ולא יודעת מה לעשות. היא נראית כמו שהיא נראתה בכיתה ז', כשרק הכרנו. אני מחליטה ללכת למכור את זה בשוק קהילתי שמתקיים (במציאות) בפרדס חנה שבה אני נמצאת, אני ומאיה מסכמות להפעיל דוכן ביחד ואני אלך קודם לסדר הכל במקום עצמו.

בחוץ-- הרחוב הוא שילוב בין רחוב יפו בירושלים לרחוב השקט והיפהפה שליד בצלאל הישן. אני הולכת ולא מבינה איך ייתכן שהסכמתי ללכת בלי מאיה. השעה שלוש לפנות בוקר, הרחוב ריק ומפחיד, ודמויות שקטות עוברות לפניי שאני מספיקה לבחון אותן ולהחליט האם האיום הוא ממשי. מישהו מלוה אותי, כי אני לא יודעת את הדרך, וממש איפה שנמצא בית הקפה תמול שלשום נמצא השוק. המבנה הוא אותו מבנה, עם החצר המרוצפת והמדרגות וכל זה. רק שממש מול הכניסה, כשהמלווה האנונימי שלי מסתלק, עומד אדם שחור ומדבר על אלוהים.

מאובנת, אני מחכה שיסתלק. וכשהוא מסתלק אני נוזלת לתוך החצר הפנימית המרוצפת רועדת כולי ("אלוהים הוא אני ואת ויש לו אף פחוס כמו שלי ושפתיים גדולות כמו שלך"). יש שם נשים רבות בגיל העמידה שמרכלות בחוסר טעם על דברים מדברים שונים, וכולן כמו מצטופפות ומקיפות את המיני-קראש הנוכחי שלי. ומשהו בו, בחוסר ביטחון האדיר הזה שהוא מקרין, בחוסר היופי המושלם והיפהפה שלו, פשוט מושך אותי ליפול אליו ולבכות עד לנקודה שבה אני והצער נגמרים.

 

(הסוף.)